היא הורישה את כל הדירה לבנה בצוואה, אבל ביהמ"ש קבע: חצי שייך לבן הזוג

כל החדשות והעדכונים של מרכז הנדל"ן גם ב-WhatsApp >>

צוואה מפורשת שבה הורישה אישה את מלוא דירתה לבנה לא הספיקה כדי להותיר את הנכס כולו בידיו. בית המשפט לענייני משפחה באשדוד קבע כי בן זוגה של המנוחה, שחי עמה במשך שנים, זכאי למחצית מהזכויות בדירה, אף שזו נרכשה על ידה עוד לפני שהכירו ולאחר מותה נרשמה במלואה על שם בנה מכוח הצוואה. השופטת עפרה גיא קבעה כי הוכחה כוונת שיתוף ספציפית בדירה, בין היתר על רקע השתתפותו של בן הזוג בתשלומי המשכנתה ובשיפוץ הנכס. המשמעות היא שהמנוחה לא הייתה יכולה להוריש לבנה יותר מהזכויות שהיו שייכות לה. כפי שקבעה השופטת: "אין אדם יכול להוריש יותר ממה שיש לו".

פסק הדין, שניתן בסוף יולי, קיבל במלואה תביעה הצהרתית שהגיש בן הזוג נגד בנה של המנוחה. נקבע כי התובע הוא הבעלים של מחצית מהזכויות בדירת המגורים, אף שבצוואה שערכה המנוחה בשנת 2014 היא הורישה את הדירה בשלמותה לבנה. לאחר מותה ניתן צו לקיום הצוואה והדירה נרשמה על שמו.

לפסק הדין של ביהמ"ש לענייני משפחה

המנוחה, שנפטרה ב-2019, רכשה את הדירה, שפרטיה לא הותרו לפרסום, בשנת 1993 באמצעות משכנתה בסך 63 אלף דולר. היא והתובע הכירו בשנת 1997, ולכל המאוחר בשנת 1998 עבר התובע להתגורר עמה בדירה. בשנים 1998 עד 2009 נחתמו בין השניים חוזי שכירות, שבהם נקבעו דמי שכירות של 200 דולר ובהמשך, החל מ-2007, 400 דולר בחודש. חוזה השכירות הכתוב האחרון נערך ב-1 במרץ 2008, ובשנת 2009 הפסיקו השניים לחתום על חוזי שכירות.

במסגרת ההליך המשפטי הציגו הצדדים גרסאות מנוגדות לחלוטין בנוגע לאופי היחסים בין המנוחה לתובע ולזכויותיו בדירה. התובע טען כי הוא והמנוחה היו בני זוג וניהלו מערכת יחסים זוגית ומשק בית משותף במשך 22 שנים ברציפות, מהיכרותם בשנת 1997 ועד לפטירתה בשנת 2019, וכי הם ניהלו חיי משפחה לכל דבר ועניין. לטענתו, השניים היו ידועים בציבור וחלה עליהם חזקת השיתוף.

התובע הודה כי הדירה נרכשה על ידי המנוחה לפני תחילת חייהם המשותפים, אך טען כי במהלך השנים נוצרה לגביה כוונת שיתוף ספציפית. לדבריו, הדבר בא לידי ביטוי בתשלומי משכנתה משותפים ובהשתתפותו בשיפוץ הדירה, שעלותו הכוללת עמדה על 200 אלף שקל.

לחלופין ביקש התובע כי אם תביעתו לזכויות בדירה תידחה, ייפסק לו סכום השווה למחצית מתשלומי המשכנתה ששילם, מחצית מעלות שיפוץ הדירה ומחצית משווי השבחתה, שאותה העריך בכ-250 אלף שקל.

מנגד, הבן הכחיש את טענות התובע וביקש לדחות את התביעה. הוא הסתמך בין היתר על צוואת אמו משנת 2014, שבה הורישה לו במפורש ובאופן בלעדי את כל עיזבונה וזכויותיה בדירה. צו קיום הצוואה ניתן ב-28 באוקטובר 2019, והדירה נרשמה על שמו.

לטענת הבן, הצוואה שיקפה את רצונה האמיתי של אמו, והעובדה שבחרה להוריש לו את מלוא הזכויות מוכיחה כי מעולם לא התכוונה לשתף את התובע בדירה. עוד טען כי התובע ידע על קיומה של הצוואה ואף ליווה את המנוחה בעת עריכתה בפני עדים.

הבן טען בנוסף כי אמו והתובע מעולם לא היו בני זוג אלא "חברים טובים" בלבד, וכי התובע שכר חדר בדירתה. לתמיכה בטענה זו הציג חוזי שכירות שנחתמו בין השניים בשנים 1998 עד 2009. ביחס לתקופה שלאחר מכן טען כי התובע סירב לחתום על הסכמי שכירות כתובים, ולכן תנאי השכירות סוכמו בעל פה והוא המשיך לשלם למנוחה דמי שכירות.

עוד טען הבן כי התובע היה רק "בן לוויה" של אמו, כי השניים חיו בחדרים נפרדים, לא קיימו חיי משפחה ולא ניהלו מערכת יחסים זוגית או אינטימית. לדבריו, אמו אף השכירה חדר נוסף בדירה לאישה אחרת, שנפטרה בינתיים. בנוסף טען כי התובע ניצל את אמו והכחיש כי השתתף בתשלומים עבור הדירה.

בית המשפט דחה את גרסת הבן וקיבל את תביעת בן הזוג במלואה, והצהיר כי התובע הוא הבעלים של מחצית מהזכויות בדירת המגורים, אף שזו נרשמה במלואה על שם הבן מכוח צוואת אמו.

בית המשפט הסתמך על כמה ראיות וקבע כי הפסקת החתימה על חוזי השכירות בשנת 2009 לא הייתה מקרית, אלא ביטאה "שינוי סטטוס" מיחסים של דייר ובעלת בית ליחסים של ידועים בציבור.

"ראיית הזהב" הייתה המצבה שהוקמה לאחר פטירת המנוחה ב-2019, ועליה נחרט: "אשתי, אמי, סבתנו…". הבן היה שותף לבחירת הכיתוב ואף הודה כי המילה "אשתי" הפריעה לו, אך לא פעל במשך שנים לשנותו. לפי פסק הדין, שתיקתו של הבן מול המילה "אשתי", שהופיעה בעברית וברוסית, היוותה "הודאה בזמן אמת" בסטטוס הזוגי.

בית המשפט בחן גם את ההתנהלות הכלכלית. נמצא כי החשבון היה רשום פורמלית על שם הבן, אך הוא לא הפקיד בו ולו שקל אחד מאז שנת 1995. מנגד, התובע הזרים לחשבון סכומים גבוהים מדמי השכירות וכן כספים לצורך השיפוץ. עוד נקבע כי המנוחה השתכרה סכומים של 1,000 עד 2,000 שקל בחודש, שלא היה בהם כדי לממן את המשכנתה, הוצאות המחיה והשיפוצים.

בית המשפט התייחס גם להתנהלות הבן לאחר מות אמו. בשנת 2019 הוא החתים את התובע על חוזה שכירות שבו נקבעו דמי שכירות של 0 שקלים למשך שנתיים. בית המשפט קבע כי היה זה ניסיון "לייצר" לתובע מעמד פורמלי של שוכר כדי לחסום תביעה לזכויות קנייניות. מנגד, העובדה שהבן לא דרש ממנו תשלום במשך אותה תקופה חיזקה את המסקנה שלתובע זכויות בנכס שאינן נובעות משכירות מסחרית.

בית המשפט קבע כי העובדה שהמנוחה בחרה להוריש בצוואתה משנת 2014 את מלוא הדירה לבנה אינה סותרת את זכויותיו של בן הזוג:

"עלה בידי האיש להוכיח כוונת שיתוף בדירת המגורים הרשומה על שם האישה. טענת הבן לפיה לא הוכחה כוונת שיתוף נדחית ואין בעובדה שהמנוחה בחרה להעניק לו זכויותיה במסגרת צוואתה כדי לסתור החזקה שעה ש'אין אדם יכול להוריש יותר ממה שיש לו'. התנהגותה של המנוחה במהלך חייה ואופן תשלום המשכנתא באמצעות כספים שהועברו לה מהאיש והשיפוץ שהוכח כי חלק נכבד ממנו נעשה באמצעות כספים ומאמץ משותפים, מחזקת דעתי כי האישה ראתה בה רכוש משותף. למעלה מן הצורך, אוסיף כי גם התנהגותו של הבן לאחר פטירתה מחזקת דעתי זו, שכן אחרת, מדוע איפשר לאיש לגור בדירה במשך שנתיים נוספות ללא תמורה, וזאת על אף שהחתים אותו על חוזה שכירות, שעה שלעמדתו אין לאיש כל זכויות בדירה?"

הבן חויב בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 40 אלף שקל. מאחר שתביעתו העיקרית של בן הזוג לקבלת זכויות בדירה התקבלה במלואה, קבע בית המשפט כי אין צורך לדון בסעדים הכספיים החלופיים שביקש, ובהם השבת מחצית מתשלומי המשכנתה ששילם, מחצית מעלויות שיפוץ הדירה ומחצית משווי השבחתה. את התובע ייצגה עו"ד מרינה גורודצקי.

עו"ד דניאל פרידנברג, שותף מייסד במשרד עורכי הדין "הופמן & פרידנברג", המתמחה בענייני משפחה וירושה, התייחס לפסק הדין: "בית המשפט לענייני משפחה באשדוד קבע כי בן זוג ידוע בציבור זכאי למחצית הזכויות בדירה של בת זוגו המנוחה, אף שזו נרשמה לאחר פטירתה על שם בנה מכוח צוואתה. נקבע כי החיים המשותפים, מימון המשכנתא והשיפוץ לאורך השנים הוכיחו כוונת שיתוף ספציפית בדירה עד כדי שהדבר גובר אפילו על המרשם החוקי המחייב בטאבו.

עו"ד דניאל פרידנברג (ישראל וייל)

"חוק הירושה קובע כי בעת פטירתו של אדם, רכושו עובר ליורשיו אשר נקבעים על פי צו ירושה או צו קיום צוואה. רישום הירושה בטאבו מהווה מעין השלמה חוקית והופך את זכות הבעלות למוחלטת. זכויותיהם הרכושיות של בני זוג ידועים בציבור (שאינם נשואים) מוסדרות בפסיקת בתי המשפט אשר מתנה את הדבר בהוכחת הקשר, כוונת שיתוף כללית וכוונת שיתוף ספציפית.

"הראיות שהוצגו בפני בית המשפט שכנעו כי בין התובע והמנוחה שררו יחסי קירבה וחיבה עד כדי הקביעה שהיו הם בני זוג שחיו יחד וניהלו משק בית משותף .

"בחינת ההתנהלות הכלכלית שבין הצדדים הובילה את בית המשפט לקביעה כי התובע השתתף לא רק במימון תשלומי המשכנתא וכלל ההוצאות של הזוג, אלא גם במישרין בהוצאות השיפוץ הגדול שנערך בדירה. לאור הקביעות הללו קבעה השופטת כי התביעה מתקבלת במלואה והתובע הוא בעלים של מחצית הזכויות בדירה.

"אדם לא יכול להוריש יותר ממה ששייך לו. כאשר המצב המשפטי מקים זכויות בעלות ניתן להכיר בהן בצורה רטרואקטיבית - גם לתקופת החיים של מי שכבר נפטר וצוואתו קוימה. הכרה שכזו גוברת גם על המרשם החוקי בטאבו חרף מעמד העל שלו בהתאם לחוק המקרקעין".