ההורים נתנו לבתם במתנה זכויות על שטח - והתחרטו. מה פסק בית המשפט?

בדרך כלל, בסיומו של הליך שיפוטי בבית המשפט, רשאים הצדדים לערער על פסיקתו. במקרה שמי מהצדדים מבקש לערער פעם נוספת, כלומר, ב"גלגול שני" - הדבר מותנה בקבלת אישור של ביהמ"ש. במסגרת זאת, יהיה על המבקש להוכיח שיש לו טענות מהותיות המצדיקות את בקשת רשות הערעור. אם וככל שיינתן אישור, רשאית, כמובן, ערכאת הערעור להפוך את החלטת ביהמ״ש קמא, אולם לרוב היא לא תיטה להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הקודמת.

במאמר זה, נסקור את פסק דינו של ביהמ״ש העליון בעניין הגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי שנושאה - ביטול עסקת מתנה שנעשתה בין הורים לבתם, שלא הסתיימה ברישום, אך נחתם ייפוי כוח בלתי חוזר בדבר העברת הזכויות במקרקעין, ללא תמורה. 

במשך שנים התגוררה הבת בקרוואן הממוקם על מקרקעין השייכים להוריה. בשלב מסוים, החליטה שברצונה לבנות בית קבע בשטח האמור. כדי שתוכל לקבל הלוואת משכנתה, שבאמצעותה תישא בעלויות הבנייה, סיכמו ההורים והבת כי הזכויות במחצית מן המקרקעין תירשמנה על שם הבת, באמצעות עסקת מתנה, ולשם כך פנו הצדדים לעו"ד.

בפגישה אצל עוה"ד, חתמו הצדדים על מסמכים שונים שנדרשו לצורך ביצוע העסקה, ובכללם על תצהיר, לפיו העניקו ההורים לבת מחצית משטח המקרקעין בעסקת מתנה. בנוסף, חתמו הצדדים על ייפוי כוח בלתי חוזר, שבגדרו ייפו ההורים את כוחו של עוה"ד לבצע בשמם את כלל הפעולות הנדרשות כדי להוציא לפועל את עסקת המתנה. 

המחוזי קיבל את טענות הבת 

בחלוף למעלה משנה - מועד בו העסקה טרם הגיעה לכדי רישום סופי בטאבו, ואף לא הוגשה בגינה בקשה לרישום הערת אזהרה - התגלה סכסוך משפחתי, וההורים ביקשו לבטל את עסקת המתנה. במסגרת זאת חתם האב בפני עורך דינו על תצהיר חזרה מהתחייבותו לבצע העברה ללא תמורה. בהמשך לכך, הגיש האב לבית המשפט "תביעה למתן סעד הצהרתי, לביטול התחייבות האב, ליתן במתנה לבתו, מחצית מזכויותיו הרשומות במקרקעין, וכן להשבת המסמכים שנחתמו על ידי הצדדים". בית המשפט בחן את זכות האב לחזור בו מהתחייבותו, מכוח סעיף 5(ב) לחוק המתנה, התשכ"ח-1968.

סעיף זה מאפשר לנותן המתנה לחזור בו אם מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, אלא אם מעניק המתנה ויתר בכתב על זכות זו. ביהמ"ש קבע, כי נוכח השלב שבו מצויה העסקה, מדובר בהתחייבות ליתן מתנה; כי הבת לא שינתה את מצבה לרעה בהסתמך על ההתחייבות; וכן כי האב לא ויתר בכתב על זכות החזרה מהענקת המתנה. לעניין זה האחרון, צוין כי אומנם על פי ההלכה, חתימה על ייפוי כוח בלתי חוזר מהווה ויתור בכתב על זכות החזרה ממתנה של החותם, אלא שעדיין יש לבחון את כוונת הצדדים. לבסוף, קיבל ביהמ"ש את תביעת ההורים, וקבע כי התחייבויות ההורים כלפי בתם בטלות.

לאור פסק הדין הנ"ל, הגישה הבת ערעור לביהמ״ש המחוזי; וזה קיבל את הערעור, ופסק כי האב "ידע מה הם המסמכים עליהם הוא חותם והבין את תוכנם"; על כן, "לאור הפסיקה לפיה לא ניתן לחזור בנקל מהתחייבות למתן מתנה, לא עלה בידיו לבסס את הטענה, כי מקרה זה הינו מהמקרים החריגים בהם יש לאפשר לו לחזור בו מהתחייבותו ליתן את המתנה".

מכאן נבעה בקשת רשות ערעור שהגיש האב על פסק דינו של ביהמ״ש המחוזי. במסגרת בקשת רשות הערעור, טען האב כי לא הבין על מה חתם, וכי לא היה מקום להחתמת הצדדים על ייפוי כוח בלתי חוזר, משהדבר כלל לא התבקש על ידם, וכי משמעויותיה מרחיקות הלכת של החתימה לא הוסברו להם. לטענת האב, הכרחי כי ביהמ״ש העליון יתייחס לנושא בכדי לחדד את מחויבות עורכי הדין אשר עורכים ומייצגים בעסקאות מתנה במקרקעין, לספק לנותן המתנה את מלוא ההסברים אודות זכויותיו וחובותיו במסגרת עסקת המתנה, באופן מדויק וברור. לסיכום, טען האב לקבלת מתן סעד הצהרתי, לביטול התחייבותו לתת במתנה לבתו מחצית מזכויותיו הרשומות במקרקעין, וכן להשבת תצהירי המתנה ויתר המסמכים, לרבות הסכם השיתוף וייפוי הכוח הבלתי חוזר שעליו חתם.

העליון: חזרה מייפוי כח בלתי חוזר - במקרים חריגים בלבד

בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור שהגיש האב וקבע כי האב תלה את יהבו על כך שלא היה מקום להחתמת הצדדים על ייפוי כוח בלתי חוזר, וכן שלא הוסבר לו כראוי על מה הוא חותם. נפסק כי טענה זו כשלעצמה אינה מצדיקה את קבלת בקשת הערעור. אומנם, עסקאות מתנה הן עסקאות רגישות ולהן מאפיינים ייחודיים, עניין שעליו עמד גם המחוקק, ביצרו עבורן הסדרים ספציפיים. דברים אלה מקבלים משנה תוקף, שעה שמדובר במקרים דומים כגון ענייננו, שבו נדונות מתנות המועברות בתוככי התא המשפחתי. בכך יש כדי להקרין, בין היתר, גם על הזהירות הרבה שלה נדרשים עורכי הדין, אשר עוסקים בעריכתן של עסקאות מתנה.

בשים לב למשמעויות שהוקנו לייפוי כוח בלתי חוזר, אשר בהתאם להלכה הפסוקה יש לראותו, ככלל, כהתחייבות בכתב שלא לחזור ממתן המתנה - אין מקום לעשות בכלי זה שימוש אוטומטי. שימוש כזה יהפוך, הלכה למעשה, את החריג שנקבע בסעיף 5(ב) לחוק המתנה לכלל, ויפגע ללא הצדקה באיזון הייחודי שהתווה המחוקק, המתיר למעניק המתנה לחזור בו מן ההענקה. אלא שבהתייחס לנסיבות העניין דנן, ובפרט לשאלה אם יש לתת לאב רשות לערער - הסוגייה הנ"ל אינה מתעוררת בעובדות המקרה באופן ממשי.

זאת מאחר שהכרעת ביהמ"ש המחוזי נטועה במסקנתו העובדתית, שלפיה עוה"ד הסביר להורים את מהות הדברים (גם אם לא נקראו בפניהם כל סעיפי ייפוי הכוח). כך שהם הבינו את התחייבויותיהם כלפי הבת, ואף חתמו על ייפוי כוח בלתי חוזר באשר להתחייבותם זו, תוך הבנת משמעות חתימה זו. משמעות הדבר היא, כי על מנת לבחון את השאלה המשפטית בדבר מעמדו של ייפוי הכוח, אשר נחתם ללא שהובנו כדבעי השלכותיו - יידרש ביהמ״ש להתערב בהכרעת ביהמ״ש קמא, המבוססת על מסקנות עובדתיות מתוך חומר הראיות שהוצגו בפניו. וכידוע, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור לעשות כן, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

לאור כל אלו, דחה ביהמ״ש העליון את הבקשה, וקבע כי המקרה שבפנינו אינו מעורר שאלה כללית, היוצאת את  דל"ת אמותיו של הסכסוך הפרטני, וכי לא קיים חשש שמא נגרם בה עיוות דין. 

הכותבת היא עו"ד סיגל מיכאלי ממשרד גינדי כספי ושות ', המתמחה בנדל"ן תכנון ובנייה, בסיועו של יוסף מינץ (טרום מתמחה)