במחדל ברמת גן הרבה אשמים – אך רק גורם אחד אחראי לו

האירוע המצער של פינויו הבהול של בניין המגורים ברמת גן בשל מצבו ההנדסי הרעוע, הפך להזדמנות טובה להפנות את החיצים פעם נוספת אל כל האשמים המיידיים: המדינה על זרועותיה השונות שאינה אסרטיבית מספיק במאמציה לקדם התחדשות עירונית מצילת חיים, וכן אל השלטון המקומי בכלל ועיריית רמת גן בפרט, אשר במקרה הטוב מקדמים את מיזמי ההתחדשות באיטיות מרגיזה, או עושים ככל יכולתם כדי לבלום אותם במקרה הרע.

גם הבניין המפונה, היה מזה שנים ארוכות במסלול לקראת קידומו של פרויקט פינוי בינוי , ואף הוצא לו היתר בניה בתנאים, וייתכן שאם המערכות הבירוקרטיות השונות היו פועלות מהר יותר, כבר היה הבניין נהרס במסגרת הפרויקט ועוגמת הנפש העצומה של המפונים היתה נחסכת.

בכל הטענות הללו יש מן האמת, וטוב שיש הזדמנות נוספת לדון בנושאים החשובים הללו. ויחד עם זאת, אסור להתבלבל: למחדל שהתרחש שלשום ברחוב סמדר אחראי רק גורם אחד, ואם בעלי הדירות בבניין רוצים לדעת מיהו – שיסתכלו במראה.

התופעה במסגרתה נוטים בעלי דירות במתחמים שמיועדים להריסה שלא להשקיע ולו שקל אחד נוסף במבנים הוותיקים היא תופעה מוכרת. בתוך מספר שנים, הופכים אותם מתחמים לפחות נעימים למגורים, ומי שמשלם את המחיר הם בעיקר שוכרי הדירות. מדובר בהתנהלות שנויה במחלוקת אמנם, אך גם ניתנת להבנה. אין סיבה לצאת לשיפוץ כולל שנה או שנתיים לפני הגעת הדחפורים.

כל זה נכון, עד לנקודה שבה שיקולים בטיחותיים נכנסים לתמונה. אם נכונות טענותיו של ראש עיריית רמת גן כרמל שאמה הכהן אתמול בכלי התקשורת כי בחודש נובמבר האחרון, כלומר לפני 8 חודשים, כבר ניתנה התראת " מבנה מסוכן " לבעלי הדירות בבניין בליווי רשימה של ליקויים שדורשים טיפול מיידי וכי דבר לא נעשה על ידם על מנת לתקן את המעוות, אזי מדובר בהתנהלות רשלנית ואף מופקרת מצדם. כאן לא ניתן לקבל שום טענה על סחבת בירוקרטית מצד העירייה או כיבוי אש. אחריותם היתה קודם כל לשמור על בטחון הדיירים המתגוררים בבניין, בין אם מדובר בשוכרי הדירות ובין אם אלו הם עצמם.

אמירה מקובלת בענף הבניה היא שבעלי דירות בפרויקט התחדשות עירונית למעשה "מקבלים מתנה של מיליון שקלים בפטור ממס". זה אולי היה נכון עד לפני שנתיים-שלוש. אחרי עליית המחירים החדה של השנים האחרונות מדובר כבר בהרבה יותר, בטח כשמדובר ברמת גן. וממי שצפויים להשביח את נכסיהם בסכומים שכאלה, מצופה לדעת להכניס את היד לכיס ולהשקיע עוד כמה עשרות אלפי שקלים. בכל זאת, מדובר בחיי אדם.

נקודה נוספת שכרגע אינה ברורה היא עד כמה היתה מודעת החברה היזמית קים לוסטיגמן למצבו של הבניין. בניינים שמצויים בהליכים מתקדמים לקראת פרויקטים של התחדשות מגיעים לא פעם להתראת מבנה מסוכן , ובמצבים שכאלה מי שלוקח על עצמו את חיזוק הבניין הוא היזם, בין אם הדבר מצוין בחוזה מפורשות ובין אם לא. מדובר בדרך כלל במחויבות בסיסית של היזם לדיירי המתחם שנתנו בו את אמונם וממתינים יחד איתו ליום ההריסה, ושבמונחים של חברות בנייה נחשבת לכסף קטן. האירוע שהתרחש אינו עושה חסד עם החברה, שגם היא היתה צריכה להיות ערנית יותר למצבו של הבניין.