העליון: דייר לא יוכל להרחיב דירתו על השטחים המשותפים בבניין, על אף הסכמה של 75% מהדיירים

גם אם יש הסכמה של 75% מהדיירים בבניין משותף, זה עדיין לא מספיק בהכרח להיתר בנייה על שטחים משותפים. כך  הכריע השבוע בית המשפט העליון, במסגרת פסק דין של השופטים אלכס שטיין, יוסף אלרון ודוד מינץ. בכך דחו ערעור שהגיש דייר בבית משותף ברובע ח' באשדוד, נגד הוועדה המקומית אשדוד ונגד ועדת הערר המחוזית דרום,  על פסיקת בית המשפט המחוזי באר שבע מלפני כחודשיים.

השופטים הסבירו את הרציונל בפסק הדין בכך ש"כאשר מוסד תכנון סבור כי ישנם ספקות קנייניים בבקשה שלפניו, רשאי הוא, שלא לומר חייב, להשהות את הדיון בבקשה עד לקבלת הכרעה בסוגיה הקניינית מהרשויות המוסמכות לכך. אכן, רשויות התכנון רשאיות להסתפק בהסכמתם הפוזיטיבית של 75% מדיירי הבית המשותף לבקשה להיתר בנייה על שטחים משותפים, כשבקשה זו נדרשת לשם הרחבת שטח דירה. אולם רשות אין משמעה חובה".

את הערעור הגיש בעל דירת גג בבית משותף, שלדירתו הוצמדו שטחי הגגות מעל דירתו ומעל הדירה הסמוכה. המערער הגיש בקשה להיתר לוועדה המקומית לבנייה על השטחים המשותפים, ועל שטחים שעל פי המידע בפנקס הבתים המשותפים, לא צמודים לדירתו. לבקשה להיתר צורפו הסכמות של 75% מהדיירים.

העליון דחה את הערעור ללא צורך בקבלת תגובת המשיבים

הוועדה המקומית דחתה את הבקשה, בין היתר כי כללה בנייה על שטחים משותפים שאינם מוצמדים במידע של פנקס הבתים המשותפים. על החלטה זו הגיש בעל הדירה ערר לוועדת הערר המחוזית. זו דחתה את הטענה שדי ברוב של הדיירים, וקבעה כי על המערער להסדיר קודם כול את זכויותיו בבית המשותף ורק לאחר מכן תיבחן הבקשה להיתר. המערער לא ויתר ובהגשת עתירה מינהלית טען שהתמיכה של הדיירים מהווה תימוכין קניינים מספיקים. מנגד, טענו רשויות התכנון שהן יכולות לעכב בקשה להיתר עד לבירור סוגיות קניינויות המטילות ספק בעצם מימוש ההיתר.

בית המשפט העליון: "הצגת תוכנית חתומה על ידי 75% מדיירי הבניין, אינה מספיקה לשם הוכחה שאותם דיירים הסכימו להעביר לידי המערער את הזכויות ברכוש המשותף לשם הרחבת דירתו"

בית משפט השלום, בראשות השופט גד גדעון, דחה את הטענות, וקבע כי "במקרה שבו מוסד תכנון סבור שאין הוכחה ברורה לזכויותיו הקנייניות של מבקש ההיתר, רשאי מוסד התכנון לעכב את ההכרעה בהליך התכנוני עד להצגת הוכחה בדבר זכויותיו הקנייניות של המבקש". בית המשפט תמך בטענה שחתימת הדיירים אינה מהווה אסמכתא קניינית, וגם על עצם הטענה על החתימות קבע בית המשפט שהן דורשות בירור אצל המפקח על הבתים המשותפים, וקבע לתובע הוצאות משפט בסך 23 אלף שקל.

בערעור לעליון טען המערער כי בניגוד להצמדה רגילה, הצמדה לצורך הרחבת דירת מגורים אינה דורשת תיקון בתקנון הבית המשותף ודי בהסכמת הדיירים. כמו כן טען שהיה צריך היתר לשטח שאין עליו מחלוקת. העליון דחה את הערעור ללא צורך בקבלת תגובת המשיבים, בנימוק כי אין סיכוי לקבל את הערעור,

"רשויות התכנון, כמו גם בית משפט קמא, לא קבעו שאין בידי המערער זכות קניינית", קבעו שופטי העליון. "כל שקבעו רשויות התכנון הוא כי בנסיבות העניין, הצגת תוכנית חתומה על ידי 75% מדיירי הבניין, אינה מספיקה לשם הוכחה שאותם דיירים הסכימו להעביר לידי המערער את הזכויות ברכוש המשותף לשם הרחבת דירתו".

עוד ציינו השופטים שלמרות שבפסיקות קודמות הספיק רוב של הדיירים כדי להרחיב דירה למגורים, מדובר ברשות ולא חובה. כמו כן הטילו השופטים ספק אם בכלל ניתן לקבל אישור קנייני לרכוש המשותף. כיוון שלא התבקשה תגובה לערעור, לא נקבעו הוצאות. את המערער ייצג עו"ד יניב אהרון.