ועדת ערר אישרה לעיריית פ"ת לקצר היתר שימוש חורג לתחנת פסולת

בחודש מרץ האחרון החליטה עיריית פתח תקווה לקצר את ההיתר לשימוש חורג למפעיל תחנת מעבר של פסולת מתכת בקרית אריה שבצפון העיר. בעקבות ערר שהגיש המפעיל, אבו סלמי סולימן, על החלטת הוועדה המקומית בעיר, קבעה ועדת הערר המחוזית כי למרות הסכמת העירייה בעבר לשימוש חורג לתקופה ארוכה יותר, היא יכולה לתקן את החלטה בדיעבד, ודאי נוכח העובדה שסולימן עצמו לא פעל לקיים את החוק בעצמו.  

משנת 2016 הפעיל סולימן תחנת מעבר של פסולת ברחוב אמיל זולא בפתח תקווה. כפי שציינה ועדת הערר, "החל מחודש דצמבר 2016 ועד היום, פועל העורר במקרקעין כטוב ליבו בעיניו מבלי להשלים את התנאים אשר נדרשו על ידי הוועדה המקומית, ומבלי להפיק את היתרי הבניה אשר נתבקשו מטעמו". הוועדה הדגישה כי אין מחלוקת שלצורך השלמת הליך הרישוי והפקת ההיתרים חסרים בידי העורר אישורים מהותיים שונים, "כגון אישור מחלקת בריאות, אישור מחלקת סביבה, אישור כיבוי אש וכו', אשר תשיבותם בעניין דנא בולטת ביתר שאת על רקע טיב השימוש המבוצע במקרקעין - תחנת מעבר לפסולת מתכת". העורר מצידו טען, כי מדובר בהחלטה לא סבירה, בין השאר בהתחשב בהסתמכותו על כך שההחלטה המקורית תעמוד עד לתום המועד שנקבע בה (מאי 2020).

[quote]

ועדת הערר: "אין זה מתקבל על הדעת להתיר לעורר להתבצר בהחלטות אשר ניתנו על ידי הוועדה המקומית בעבר, שעה שהוא עצמו אינו מקיימן ואף מסרב בתוקף להבהיר כי בכוונתו לקיימן בעתיד". הוועדה ציטטה החלטה שניתנה בעבר בבית המשפט העליון (עע״ם 65/13 הועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה נ׳ נאות מזרחי),"יידעו העבריינים כי הממשל אינו שוטה שבעולם, שיורקים בפניו ובפני החוק ויש מי שיטעה לחשוב כי גשם נדבות הוא".

הוועדה קבעה כי "בנסיבות החריגות שנוצרו, מוצדק לטעמנו, אם לא מתחייב, לערוך בחינה מחודשת של בקשת העורר להארכת תקופת השימוש החורג במקרקעין, ואחת היא שבעבר הסכימה הוועדה המקומית לאשרה. נזכיר ונזכור מושכלות ראשונים: מוסדות התכנון נדרשים להתאים את החלטותיהם למציאות יומיומית משתנה, על מנת לספק לציבור שירות מיטבי. מטבע הדברים נובעת גם סמכותם לשנות או לבטל החלטות שכבר התקבלו בעבר, ככל שהנסיבות מחייבות זאת".

לכן קבעה ועדת הערר כי אף ש"על הוועדה המקומית להתחשב בכך שהחלטותיה הקודמות יצרו הסתמכות לגיטימית אצל העורר, נוכח חשיבות האינטרס הציבורי בגמישות פעולותיה של הרשות, אין לפרט זכות קנויה שהחלטות מנהליות תעמודנה לעד על תלן. מבחינה נורמטיבית, אין להכיר באינטרס הסתמכות כבד משקל של העורר על החלטות הוועדה המקומית בעבר, שעה שהוא עצמו אינו מקיימן ופועל מזה כשלוש שנים בניגוד לתנאיהן וחרף מצוותו החד משמעית של הדין".

ההחלטה פורסמה ביומון "כל יום" לענייני תכנון ובנייה שמפרסם משרד עו"ד עפר טויסטר. לדברי עו"ד מיטל טויסטר רוזנטל, החלטתה של ועדת הערר מבטאת איזון בין מספר אינטרסים – "האחד, אינטרס הוודאות של בעל ההיתר, אשר הניח שיוכל להמשיך לפעול בהתאם להיתר שניתן לו; השני, אינטרס ההגנה על שלטון החוק, אשר מחייב להביא בחשבון את העובדה שמבקש ההיתר פעל שלא כדין ושלא בהתאם להיתר; ושלישי, האינטרס שבשמירה על גמישות פעילותם של מוסדות התכנון, אשר בעטיים זכאים מוסדות התכנון לשקול מחדש את החלטותיהם".

לרוב, מציינת טויסטר רוזנטל, לאחר הוצאת היתר יגבר אינטרס ההסתמכות על הצורך בגמישות, והיתר שיצא כבר לא ישונה. "עם זאת, מאחר שבנסיבות המקרה דנן הצטרפה גם העובדה שהעורר פעל שלא בהתאם להחלטות שניתנה, מצאה ועדת הערר כי קיימת הצדקה לאפשר את תיקון החלטתה של הוועדה המקומית, ולא לאפשר לעורר להסתמך על החלטות שהוא עצמו הפר".

ערר 1026/0419 אבו סלמי סולימן נ' ועדה מקומית פתח תקווה.