העליון הפך פסיקת המחוזי וקבע: חוב בעלת מסעדה לא יושת על בתה

האם חובות שצברה בעלת מסעדה במשך שנים, בגין אי-תשלום מיסים מוניציפליים, אמורים 'לעבור' לבתה לאחר שזו רכשה את הנכס – ומאז עמדה בתשלום חובותיה במלואם? שאלה זו עמדה במרכז ערעור שהגישה אישה לבית המשפט העליון, לאחר שבית המשפט המחוזי בתל אביב סבר כי התשובה לשאלה זו חיובית, וחייב אותה בתשלום עשרות אלפי שקלים לעירייה, בשל חובות שצברה המסעדה שרכשה, בגלגולה הקודם.

המערערת רכשה בנובמבר 2014 עם בן זוגה את המסעדה המדוברת, ברחוב בני ברק בשכונת נווה שאנן בתל אביב. היא רכשה את הנכס תמורת 140 אלף שקל מאימה – אשר נכנסה להליך פשיטת רגל בשל החובות שצברה. כשנתיים לאחר מכן הגישו העירייה ותאגיד המים מי אביבים תביעה כספית לבית משפט השלום כנגד האם (בעלת המסעדה המקורית), נגד חברה שהחזיקה גם היא בזמנו בנכס, ונגד המערערת. התביעה הוגשה בגין חובות ארנונה, הוצאות אכיפה והיטל שמירה בסכום של כ-90,000 שקלים, וחובות מים בסכום של כ-19,000 שקלים. חובות אלו נצברו במשך חמש שנים, בין שנת 2007 לשנת 2012.

[quote]

בכתב התביעה צוין כי חיובה של המבקשת והאם (לצד חיוב החברה) מתבקש במסגרת הדוקטרינות הכלליות המאפשרות הטלת אחריות אישית על נושאי משרה בתאגיד. בכל הנוגע למבקשת נטען כי העברת הבעלות וההחזקה בנכס לידיה נועדה לאפשר לאם לחמוק מתשלום החובות, וכי התנהלות זו עולה כדי מרמה וחוסר תום לב המצדיקים הטלת חבות אישית על המבקשת מכוח הדין הכללי. כן נטען כי יש לחייב את המבקשת, מאחר שפעילות החברה הועברה לידיה ללא תמורה. 

העירייה ותאגיד המים הגישו את התביעה לבית משפט השלום בתל אביב, וזה דחה את הטענות וקבע כי מאחר שהעירייה לא הציגה ראיות המוכיחות את שליטתה של המבקשת או את מעורבותה בניהול החברה בתקופה הרלוונטית להיווצרות החובות, לא ניתן לראות בה כבעלת שליטה, ולפיכך לא ניתן לחייב אותה בחובות הארנונה של החברה.

העירייה לא ויתרה, והגישה ערעור על ההחלטה לבית המשפט המחוזי בתל אביב. האחרון קיבל את הערעור. הוא קבע, מצד אחד, כי לנוכח הנתונים העובדתיים הרלוונטיים אין מקום להטיל חבות על המבקשת מכוח הדין הכללי, וממילא אין הצדקה להתערב בקביעותיו של בית המשפט השלום בסוגיה זו. מצד שני, פסק כי מחומר הראיות עולה המסקנה לפיה המבקשת לא עמדה בנטל להוכיח כי שילמה תמורה לחברה בגין העברת הנכס לבעלותה, ולכן ניתן לחייבה בתשלום החוב.

"העירייה התנהגה בחוסר תום לב"

בעקבות פסיקה זו של המחוזי, פנתה המערערת לבית המשפט העליון. בערעורה הדגישה כי אף לגישת בית המשפט המחוזי אימה הייתה בעלת השליטה היחידה בחברה שהחזיקה בנכס בתקופה הרלוונטית. עוד נטען כי העירייה לא הציגה כל ראיה ולא העלתה כל טענה לפיה למבקשת הייתה שליטה או מעורבות בחברה בתקופה הרלוונטית, או שהעירייה ראתה בה בכלל כחייבת.

עוד טענה כי העירייה "התנהגה בחוסר תום לב משום שהסתירה את העובדה שהגישה תביעה לגביית החובות בהליכי פשיטת הרגל המתנהלים כנגד האם. מעבר לכך שמדובר בכפל גבייה, תביעה זו מצביעה על כך שגם העירייה לא רואה במבקשת כבעלת שליטה".

[quote]

מנגד טענה העירייה כי העובדה שהמערערת לא הייתה רשומה כבעלת מניות או כמנהלת ברשם החברות אין בה די כדי להוכיח שהיא אינה מוגדרת כבעלת שליטה. "בהתחשב בכך שהאם, שהייתה רשומה בתקופה הרלוונטית כבעלת מניות ומנהלת יחידה של החברה, כלל אינה יודעת עברית, יש כדי להטיל ספק בטענה שהמבקשת לא הייתה בפועל בעלת שליטה בחברה", טענה העירייה. "מעבר לכך, אפילו המבקשת אכן לא הייתה בעלת מניות או מנהלת בחברה, אין בכך כדי לפטור אותה מאחריות, לנוכח העובדה שבעלת השליטה הייתה אימה".

באשר לעובדה שבמקביל להליך זה מתנהלת תביעת חוב כנגד האם, טענה העירייה כי אין זה מונע ניהול תביעה נגד המבקשת באותה עילה. היא הבהירה כי אין בכוונתה להיפרע פעמיים בגין אותו חוב, ועל כן מצב הדברים היה שונה לו הייתה נפרעת מהאם - אפשרות שאינה על הפרק, מאחר שבינתיים הליך פשיטת הרגל של האם בוטל, והיא אינה צפויה לפרוע את החוב.

"קביעתו של בית המשפט המחוזי אינה חפה מקשיים"

בית המשפט העליון, בהרכב של שלושה שופטים – דפנה ברק-ארז, דוד מינץ ויעל וילנר - קבע כי "המבקשת מעולם לא הייתה בעלת שליטה בחברה, ולא הובאה כל ראיה או טענה למעורבות שלה בחברה בעבר או בהווה. עצם העובדה שהיא רכשה את המסעדה מאמה אינה מעידה כשלעצמה על היות העסקה מלאכותית או על מטרה בלתי לגיטימית סמויה. זאת, בפרט בשים לב לכך שהמבקשת משלמת את חשבונות המסעדה וחובותיה מאז רכשה אותה באופן סדיר".

נוסף על כך, ציינו השופטים את קביעתו של בית משפט השלום, בפסיקה הראשונה בעניין, לפיה "התובעות לא טענו בשום שלב שרמוס הייתה בעלת זכויות כלשהן בחברה, או כי הייתה מעורבת בניהולה ובפעילותה", ועל כן לא ניתן לחייבה בחובות הארנונה של החברה.

[quote]

שלושת שופטי העליון לא חסכו בביקורת כלפי החלטתו של בית המשפט המחוזי וכתבו כי זה "הפך את קביעת בית משפט השלום מבלי ליתן לכך הסבר מספק". עוד קבעו השלושה כי "ניתן להתרשם, גם אם מבלי לקבוע מסמרות, שקביעתו של בית המשפט המחוזי בעניין הגדרתה של המבקשת כבעלת שליטה אינה חפה מקשיים. לא ברור על מה נסמכת קביעתו".

בהתאם לכל אלו קבעו שלושת השופטים כי ערעורה של האישה מתקבל, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוטל, ופסק דינו של בית משפט השלום ישוב לעמוד על כנו. עוד קבעו השופטים כי העירייה תישא בהוצאות המבקשת, בסך 5,000 שקלים.

לחדשות נדל"ן, עדכונים יומיומיים, דעות וניתוחים, הורידו את אפליקציית מרכז הנדל"ן
אנשי נדל"ן, בואו לשמוע ולהשמיע את דעתכם. הצטרפו לקבוצת הפייסבוק רק נדל"ניסטים ותיחשפו לתכנים בלעדיים לתעשייה