מתחילים להתאושש מהקורונה? ייתכן

בישראל המצב רחוק מלהיות רגוע, בכל הקשור לקצב הנשאים שמתגלים לאחרונה, ומה שנראה כסיומה של הקורונה מתברר כעת כתחילתו של גל נוסף. לעומת זאת, במדינות רבות ברחבי העולם נראה שההשתלטות על הנגיף מצליחה בצורה טובה יותר: הערים מתחילות לשוב לפעילות, הסגרים שהיו הופכים הדוקים פחות או מוסרים לגמרי, ואט-אט נראה שכולם חוזרים למסלול.

אלא שזה לא באמת כך: אומנם הערים הגדולות חוזרות לשגרה מסוימת, אך זאת שגרת קורונה. כל עוד לא נמצא חיסון, וכל עוד ההדבקה ההמונית יכולה להתרחש, החיים שלנו לא ישובו להיות כשהיו. מתברר שבערים רבות ברחבי העולם רואים את ההשפעה על החיים האורבאניים כבר עכשיו.

מרחיבים מדרכות ומסעדות

אם תנסו להיזכר בסיטואציה רווחת באשר למראה רחובות ניו יורק, בוודאי תעלה בראשכם התמונה של עשרות ומאות אנשים אשר חולפים אחד על פני השני בדרכם למחוז חפצם. האדם הממוצע היה פשוט "צולל" אל ים האנשים שעוברים מולו, ומנסה לפלס את דרכו אל המשך הדרך. נראה שהיום, תחת צילה של הקורונה, זה לא יכול לקרות. אנשים פשוט מעדיפים להתחכך כמה שפחות באנשים זרים שהם אינם מכירים.

כבר הזכרנו בעבר את הנטייה של ערים רבות להפוך את הרחובות, בזמן הסגר, למתחמי הליכה גדולים, שכן לא נעו מכוניות על הכביש. אז המכוניות חזרו בינתיים, אך המדרכות הפכו רחבות יותר

התוצאה של ההעדפה הזאת הביאה ליצירת מרחבים גדולים יותר עבור הולכי רגיל, ובמילים אחרות – ליצירת מדרכות רחבות יותר. כבר הזכרנו בעבר את הנטייה של ערים רבות להפוך את הרחובות, בזמן הסגר, למתחמי הליכה גדולים, שכן לא נעו מכוניות על הכביש. אז המכוניות חזרו בינתיים, אך המדרכות הפכו רחבות יותר, במטרה למנוע ככל האפשר את אותו חיכוך בין אנשים זרים.

מאותה סיבה, פחות או יותר, מסעדות דורשות כעת יותר נדל"ן: מאחר שישנן תקנות מחמירות, ומאחר שגם כך אנשים מעדיפים לשבת במרחק רב יותר משכניהם הסועדים, בהשוואה לעבר כמובן, המסעדות נאלצות להגדיל את השטח שעליו הן חולשות, וכך הן הופכות גדולות יותר ו"מאווררות" יותר. אפשר להעריך שלטווח הארוך נטייה שכזו תאלץ את בעלי המסעדות לשלם יותר ארנונה, למשל.

שעות העומס הן היום פשוט "שעות"

אחד המושגים הידועים ביותר בחו"ל הוא "שעת השיא" או ה-Rush Hour: הזמנים שבהם התפוסה על הכבישים ובאמצעי התחבורה הציבורית, מתחת לקרקע, עליה ומעליה, היא בשיא. אלו זמנים שבהם מומלץ שלא להיות בדרכים בדרך כלל, פשוט משום שהצפיפות נוראית והפקקים אדירים. אך הקורונה שינתה גם את זה.

אולי כהרגל מהסגר ומההוראות הספציפיות לגבי תחבורה ציבורית, ואולי מתוך רצון להימנע – כפי שכבר ציינו – ממפגש קרוב עם אנשים זרים, היום שעות העומס אינן שעות עומס עוד. אפשר להגיע לרכבת התחתית בניו יורק, למשל, בשעות שנחשבו לאיומות ונוראות מבחינת הצפיפות והדוחק, ולגלות כי היא ריקה כמעט לחלוטין. נראה שמי שלא חייב את אמצעי התחבורה האלה בשעות כאלה, באמת נמנע מכך כעת, בניגוד לעבר הלא רחוק.

כל מקום פתוח הוא פארק

נדמה שאחד הדברים החיוניים ביותר בעירם שלהיום, בעידן הקורונה, הוא מרחב פתוח. כיום רוב האנשים מעדיפים להתכנס במקומות פתוחים, כדי להקפיד בצורה נוחה יותר על ההוראות שהעבירו הרשויות – וכנראה גם משום שהקורונה, כך נטען, מידבקת פחות באוויר הפתוח (יש לחשוב מה יעשו האנשים מבחינה זו בחורף, אז יהיה קשה הרבה יותר לבלות בחוץ).

כתוצאה מכך, תושבי הערים מחפשים עוד ועוד מרחבים פתוחים שישמשו אותם לכינוסים, רשמיים או לא רשמיים, ומאחר שהפארקים כבר מלאים למדי, בטח ובטח בתקופה הזו של השנה, הם מוצאים פתרונות יצירתיים: מסלולי גולף, מגרשי חניה ואפילו בתי קברות. כל מקום ריק תחת כיפת השמיים הוא מקום מתאים לכינוס היום.

הדבר הבטוח הוא שכמעט כל עיר מתאימה את עצמה לשגרת הקורונה המוזרה, ומשתנה לנגד עינינו. מעניין יהיה לראות אילו מהדברים הקיימים היום "ישרדו" גם לאחר מציאת חיסון למחלה

אלו כמובן רק חלק מהשינויים שעוברות הערים בעקבות התפשטות הקורונה והחשש מהדבקה. ישנן ערים שבהן זה מתבטא פחות, וישנן ערים שבהן זה מתבטא יותר, אך הדבר הבטוח הוא שכמעט כל עיר מתאימה את עצמה לשגרת הקורונה המוזרה, ומשתנה לנגד עינינו. מעניין יהיה לראות אילו מהדברים הקיימים היום "ישרדו" גם לאחר מציאת חיסון למחלה.