42 מיליון שקל על הכף: ביהמ"ש קיבל את בקשת מיי טאון לעיכוב הליכים בתביעת גבאי נגדה

בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל לאחרונה את בקשתה של קבוצת מיי טאון בבעלות יוסי חסון לעיכוב הליכים בתביעה שהגישה נגדה קבוצת גבאי בניה, יזום ואחזקות נדל"ן בבעלות אלי גבאי, ואף הטיל על המשיבים בהליך – קבוצת גבאי ואיש העסקים מייקל בניאן, תשלום שכר טרחה והוצאות משפט בסך של 30 אלף שקלים.

את התביעה הגישה גבאי בחודש ינואר האחרון, ובה טענה כי מסמך שנחתם בין הצדדים ביוני 22 לרכישת 60% ממניות מיי טאון התחדשות עירונית שבשליטת קבוצת מיי טאון, תמורת סכום של 42 מיליון שקלים, לא השתכלל לכדי הסכם מחייב.

תחילת הפרשה לפני כשנה, אז נחתם כאמור בין הצדדים הסכם למכירת מניותיה של מייטאון לקבוצת גבאי. בהמשך לאותה חתימה, טענה גבאי כי ההסכם נחתם שלא כדין וכי אין לראות בו הסכם מחייב. בעקבות זאת, פנתה מיי טאון ביולי 22 לראש לשכת עורכי הדין, בבקשה למינוי בורר, בהתאם לתניית בוררות המופיעה בהסכם שנחתם, ואילו קב' גבאי הגישה כתב טענות נגד מינוי בורר. בספטמבר הכריעה הוועדה למינוי בוררים של לשכת עורכי הדין לטובת מיי טאון והמליצה למנות בורר "אשר יכריע במכלול הטענות של הצדדים, לרבות, תוקף ההסכם". בנובמבר 22 מינה יו"ר לשכת עורכי הדין את עו"ד יריב שגיב כבורר בסוגיה, ובחודשים האחרונים מתנהלת בוררות בין הצדדים.

במקביל להליך, בינואר האחרון הגישה קבוצת גבאי את תביעתה נגד מיי טאון לבית המשפט המחוזי בתל אביב, במסגרתה היא עותרת למתן סעדים הנוגעים להסכם, "לרבות מתן סעד הצהרתי המורה כי ההסכם לא נחתם כדין ועל כן אינו הסכם מחייב". בתגובה הגישה מיי טאון את הבקשה לעיכוב הליכים בתביעה.

מהחלטת בית המשפט עולה כי לטענת מיי טאון, "בין הצדדים נחתם הסכם מחייב ובו תניית בוררות המסמיכה את הבורר לדון בשאלת תוקפו של ההסכם, וכן בטענות המועלות באשר להשתכללות ההסכם, בשאלה האם ההסכם נכנס לתוקף, ובסכסוכים או חילוקי דעות בנוגע לפרשנות ההסכם.

מנגד טענה גבאי, כי "עניינה של בקשת המבקשת הוא ניסיון לכפות עליה הליך בוררות אשר לא הסכימה לו ולעכב את בירור התביעה נגד המבקשת בבית המשפט. לטענתה, ההסכם הוא הסכם ראשוני שהיווה שלב במשא ומתן בלבד ושימש חומר גלם להסכם מפורט שעתיד היה להיחתם בהמשך".

בהחלטתה כתבה השופטת מיכל עמית-אניסמן כי "לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי כי דין הבקשה לעיכוב הליכים בשל תניית בוררות בתובענה דנן להתקבל". בנימוקי ההחלטה כתבה השופטת כי "המשיבה איננה חולקת אף במסגרת כתב התביעה על חתימת ההסכם הנטען. אמנם טוענת היא כי מסמך זה נחתם שלא כדין ואין לראות בו הסכם מחייב, וכי הוא כפוף לחתימה על הסכם מפורט. ואולם, בעצם הטענה כי המסמך נחתם שלא כדין או כי לא נחתם הסכם מפורט - לא סגי על מנת לדחות את הבקשה לעיכוב הליכים. יש להוכיח באופן מפורש כי לא הייתה גמירות דעת בין הצדדים בכל הנוגע להסכם, הכולל בחובו תניית בוררות. זאת לא נטען ומכללא לא הוכח", וכן כי "ההסכם כולל בחובו 24 סעיפים מפורטים; בסיומו נכתב כי "הסכם זה יכנס לתוקף באופן מיידי ברגע חתימתו ע"י הצדדים ואכן ההסכם חתום על ידי ארבעת הצדדים.

עוד נכתב בהחלטה כי "אין חולק שלפי סעיף 19 להסכם שנחתם בין הצדדים, הסכימו הצדדים להקנות סמכות לבורר שימונה על ידי ראש לשכת עורכי הדין, וכך נעשה. לעניין שאלת סמכות הבורר לדון בנושא כריתת ההסכם, המשיבה הגישה כתב תביעה שכנגד במסגרת הליך הבוררות המתנהל, כך לפי טענתה, בפני בורר ללא סמכות. אם כן, מחד, טוענת המשיבה כי הבורר נעדר סמכות ומאידך, ובו בעת, מגישה כתב תביעה שכנגד במסגרת אותו הליך אצל בורר ללא סמכות, כדבריה. לאור האמור, אין מקום בשלב זה, לעצור את הליך הבוררות בין הצדדים אשר מתנהל מזה מספר חודשים".

לפיכך, הורה בית המשפט על עיכוב ההליכים בתיק, בעניינם של כלל הנתבעים, וחייב את המשיבים בהוצאות המבקשת בסך 30,000 שקלים.