"טעות אומללה שנעשתה בחופזה": האם ניתן לבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין?

בעל דין המבקש לבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, ניצב בפני משוכה גבוהה במיוחד, ונדרש להצביע על טעמים כבדי משקל המצדיקים את ביטול ההסכם. זאת, נוכח אופיו הייחודי של הסכם הפשרה, המשלב מאפיינים חוזיים ושיפוטיים, ומבוסס על ויתורים הדדיים וציפייה לסופיות ולסיום הסכסוך.

נקודת המוצא היא כי הצדדים שקלו את צעדיהם בכובד ראש טרם כריתת ההסכם, ולפיכך בתי המשפט ייטו לכבד הסכמי פשרה שאושרו, ויבחנו טענות בדבר פגמים בכריתתם בזהירות יתרה. גישה המאפשרת ביטול הסכם פשרה בכל מקרה שבו בעל דין סבור בדיעבד כי ההסכם אינו כדאי לו, מנוגדת לדיני החוזים – שלפיהם טעות בכדאיות העסקה אינה עילה לביטול, ואף פוגעת באינטרס הציבורי לעידוד פשרות.

במאמר זה נסקור את פסק דינו של בית המשפט העליון, אשר נדרש לשאלה: האם יש להתיר את ביטולו של הסכם פשרה מורכב, שעוסק בחלוקת מקרקעין בין יורשים וקיבל תוקף משפטי, על רקע טענות לפגמים בכריתתו? 

נסיבות המקרה:

ענייננו במחלוקת ממושכת בין בני משפחה - יורשיו של המנוח - בנוגע לחלוקת זכויות במקרקעין בירושלים. המחלוקת נסבה סביב תוקפו של ייפוי כוח בלתי חוזר משנת 1985, אשר התגלה ליורשים בדיעבד, וחילק את הזכויות במקרקעין בין בני המשפחה, באופן שונה מצו הירושה שניתן בשנת 1990. לאחר שנים של התדיינות בבית המשפט המחוזי, הגיעו הצדדים להסכמות בדבר אופן חלוקת המקרקעין, וחתמו על הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. ההסכם כלל הסכמות עקרוניות לייחוד זכות חזקה ושימוש לכל אחד מהצדדים בחלק מהמקרקעין, לצד מנגנונים להשלמת פרטים עתידיים, ובהם מינוי מומחה לצורך הערכת שווי וחלוקה. 

זמן קצר לאחר מכן, הגישו חלק מהיורשים בקשה לביטול הסכם הפשרה, ולהעברת הדיון לבית המשפט לענייני משפחה. בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, ועל החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.

היורשים שביקשו את ביטול ההסכם, טענו לחוסר סמכות עניינית של בית המשפט המחוזי, מאחר שלשיטתם מדובר בסכסוך משפחתי מובהק, הנתון לסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה. עוד נטען, כי הסכם הפשרה חסר תוקף משפטי, שכן לא ניתנה הסכמתם המפורשת של כלל בעלי הזכויות במקרקעין להסדר שגובש. בנוסף, נטען כי נפלו פגמים מהותיים בכריתת ההסכם: ההסכם נחתם, לטענתם, תחת לחץ נפשי ובאווירה מתוחה; ההסכמות גובשו בחופזה ובפזיזות, מבלי שנשקלו כל השלכותיהן, ותוך שחסרות בהן פרטים מהותיים והתייחסות לסוגיות מרכזיות.

במסגרת זו, טענו כי חלוקת המקרקעין למגרשים קטנים "מסכלת, מחסלת וגוזרת גזר דין מוות" על אפשרות פיתוח המקרקעין וניצול זכויות הבנייה במסגרת פרויקט של פינוי-בינוי. לשיטתם, לא יעלה על הדעת שבשל "טעות אומללה שנעשתה בחופזה ובהיסח הדעת", יסוכל פרויקט של מאות מיליוני שקלים, וכי הדבר צפוי להסב ליורשים ולדורות הבאים נזק כלכלי כבד. משכך, לטענתם, לא גובשה גמירות הדעת הנדרשת לצורך כריתת הסכם מחייב. 

מנגד, היורשים שהתנגדו לביטול ההסכם, טענו כי הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין מאחר שהוא הביא את המחלוקת בתיק לסיומה. ולפיכך, האכסניה הדיונית המתאימה היא ערעור. באשר לטענת חוסר הסמכות העניינית, נטען כי העלאתה בשלב כה מאוחר - לאחר שנים של ניהול ההליך ולאחר ויתור מפורש על טענה זו – מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט וחוסר תום לב דיוני. ביחס לטענה לפגמים בהסכם, נטען כי ההסכם גובש כאשר הצדדים היו מיוצגים ותחת פיקוח בית המשפט. בנוסף, לצדדים ניתנה שהות מספקת לשקול את ההסכמות ולהעיר הערות. עוד נטען כי הסכם הפשרה לא שינה את מצב הזכויות במקרקעין ולא הסב להם נזק, וכי כל טענה לפגיעה כלכלית איננה אלא טענה ל"טעות בכדאיות העסקה", שאינה מקימה עילה לביטול הסכם הפשרה.

החלטה:

בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור, ואישר את החלטת בית המשפט המחוזי להותיר את הסכם הפשרה על כנו. נקבע כי בעל דין המבקש לבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף שיפוטי, נדרש לעמוד ב"משוכה גבוה" במיוחד. זאת, בשל מעמדו הכפול של ההסכם - החוזי והשיפוטי - ולתכליתו בהשגת סופיות הדיון ויישוב סכסוכים. 

באשר לטענת חוסר הסמכות העניינית, זו נדחתה על הסף מחמת חוסר תום לב דיוני ומניעות. נקבע כי העלאת הטענה בחלוף שלוש שנים, לאחר שניתן להסכם תוקף שיפוטי ולאחר שהיורשים ויתרו עליה במפורש, מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט. בית המשפט הדגיש כי גישה המאפשרת העלאת טענה כזו, בשלב כזה, רק בשל חוסר שביעות רצון מתוצאות ההסכם, עולה כדי חוסר תום לב דיוני.

באשר לטענות בדבר פגמים בהסכם הפשרה, נקבע כי לא הוכחה הצדקה לביטולו. ההסכמות גובשו כאשר היורשים היו מיוצגים (אחד מהם אף עורך דין), תחת פיקוחו ומעורבותו של בית המשפט, ותוך שניתנה להם שהות מספקת לבחון את הפרטים ולהעיר הערות. טענות בדבר "אווירה לחוצה" או "לחץ נפשי" רב בעת חתימת ההסכם, נדחו כקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, שבהן אין ערכאת הערעור נוטה להתערב. לגופו של עניין, נקבע כי הטענה לפיה חלוקת המקרקעין תפגע בפוטנציאל הפיתוח (כדוגמת פרויקט הפינוי-בינוי) נחשבת ל"טעות בכדאיות העסקה" (כמשמעותה בסעיף 14(ד) לחוק החוזים), שאינה מקימה עילה לביטול ההסכם. 

לסיכום, בית המשפט העליון הבהיר כי הסכם פשרה שקיבל תוקף משפטי אינו "טיוטה" הניתנת לביטול בקלות. ברגע שצדדים חותמים על הסכם בפיקוח בית המשפט, הם יוצאים לדרך חדשה ומחייבת. חרטה מאוחרת, אפילו כזו שמבוססת על הבנה של הפסד כלכלי משמעותי (כמו פרויקט פינוי-בינוי), מהווה לכל היותר "טעות בכדאיות העסקה" - שכאמור אינה מצדיקה את ביטול ההסכם.

(35964-01-25 פלוני נ' פלוני, פורסם ביום 12.3.2025). 

הכותבת היא עו"ד ממשרד גינדי כספי ושות', המתמחה בנדל"ן תכנון ובנייה (עריכה: עו"ד סיגל מיכאלי)