מפעלים בדרום ישלמו למדינה 15 מ' שקל תמורת קרקעות לבריכות אידוי

שלושה מפעלים בשטח המועצה האזורית נאות חובב ישלמו למדינה 15 מיליון שקל בגין הקרקע שעליה הקימו בריכות אידוי לטיהור מי השפכים שלהם. זאת, לאחר שבית המשפט המחוזי בבאר שבע דחה את עתירתם נגד רשות מקרקעי ישראל , שקבעה כי הם אינם זכאים להנחה בקרקע.

בריכות האידוי המדוברות החלו לפעול תחת חסות מועצת רמת חובב בשנת 1994. המועצה הקימה לצורך כך טב"ם (מתקן טיהור ביולוגי מרכזי) – שקרס לאחר זמן לא רב. בשל כך, ובמסגרת הליך גישור – שהחל בעקבות סירובם של המפעלים העותרים - הוחלט כי השימוש בבריכות האידוי של המועצה יפסק וכי כל מפעל יהיה אחראי לטפל בשפכיו באופן עצמאי. 

העותרים, אדמה מכתשים בע"מ, תרכובות ברום בע"מ ואסיא תעשיות כימיות בע"מ, טענו בעתירה שהגישו לבית המשפט המחוזי כי בעקבות הסכם הגישור נאלצו ליטול על עצמן למלא אחר חובות המועצה לטיפול בנושא השפכים, וכי על כן יש לראות בהן כתאגיד מים ולאפשר להן תשלום של 40 שקל לדונם לשנה על הקרקעות שעליהן נמצאות בריכות האידוי. "יש לערוך את שומות המקרקעין בדומה לנכס ציבורי, מאחר שהן ממלאות את תפקידה של המועצה, ולכן יש להחיל עליהן - בדומה לרשויות מקומיות - את השומה בהתאם לנכס ציבורי", כתבו העותרות.

[quote]

רשות מקרקעי ישראל הדגישה בתגובה כי העותרות לא 'התנדבו' ליטול על עצמן את תפקידה ואת חובותיה של המועצה על פי הסכם הגישור, שכן הטיפול בשפכים וסילוקם לבריכות אידוי הוטל על העותרות על ידי המשרד להגנת הסביבה במסגרת הסכם הגישור וכתנאי לרישיון עסק. 

"כל עוד רצו העותרות להמשיך את פעילותן התעשייתית, חובה היה עליהן לפעול לסילוק השפכים", נכתב על ידי אנשי רמ"י. הטיפול בשפכים על ידי העותרות אינו פעילות וולונטרית כלפי הכלל, אלא פעילות שהיא חלק בלתי נפרד מהמפעלים והכרחית להמשך תפקודם והרחבת פעילותם המסחרית, 
ובריכות האידוי אינן נכס ציבורי אלא נכס המיועד לפעילות העסקית השוטפת של העותרות. לפיכך, הייצור במפעלי העותרות נועד למטרת רווח ולא למטרה ציבורית".

עוד טענה רמ"י כי העסקה שנחתמה בזמנו על חכירת הקרקע כללה חכירה על פי הערכת שמאי, ולא סכום קבוע מראש לדונם לשנה, וכי החברות התחייבות לשלם עבור המקרקעין לפי הערכת שמאי זו, כתנאי לחתימת הרשות על התוכניות – ואף נחתם הסכם פיתוח לפי תנאים אלו".

בית המשפט המחוזי, בראשות השופטת שרה דברת, כתב בהכרעתו כי "עתירה זו נגועה בחוסר תום לב מובהק. עסקינן בגופים כלכליים, מסחריים, הערים או אמורים להיות ערים להתחייבויות שהם נוטלים על עצמם. אין לקבל מצב שבו גוף מסחרי חותם על התחייבות ברורה, ולאחר מכן יגיש עתירה שעיקרה חיוב רמ"י להקצות המקרקעין לפי סכום קבוע מראש, תוך התעלמות מוחלטת מההתחייבות שעליה חתם".

עוד קבע בית המשפט כי העתירה לוקה בשיהוי מהותי, עת הוגשה כעשר שנים לאחר הקביעה שתמורת המקרקעין תקבע על פי הערכת שמאי, וכתב: "הטיפול בשפכי המפעלים הם חלק אינטגרלי מניהול המפעל ומתהליך הייצור המתרחש בו. חובה זו לטפל בשפכים התעשייתיים חלה של העותרות ולא על המועצה".

בהתאם לכך נדחתה עתירתם של שלושת המפעלים, ובית המשפט אף הטיל על העותרים הוצאות משפט בסך 50,000 שקל.