חוזרים לשנות הקומוניזם – ומשמרים: על הלהיט הנדל"ני החדש בסין

המילה קומוניזם בהקשר של סין לא מעוררת רגשות חיוביים במיוחד, בדרך כלל. הקשרים שליליים רבים, המכוונים במהרה למדינה מסוגרת, להגבלות רבות על התושבים ולשאר עניינים שהיום משתייכים (ברובם...) לעבר, היו מנת חלקו של השילוב בין קומוניזם לבין סין. נכון, גם היום המפלגה הקומוניסטית של סין היא השולטת במדינה, אך זו פתוחה הרבה יותר, מערבית הרבה יותר ומגבילה הרבה פחות. הקומוניזם ושרידיו נעלמים אט-אט מהמדינה.

אך לצד המגמה הזאת, מתרחשת לאחרונה מגמה הפוכה, שנדמה כי אפשר להגדיר כבר כטרנד: שימור של שכונות ישנות, שנבנו בימי השלטון הקומוניסטי במדינה, ונחשבות כיום בעיני רבים למשהו שיקי, מיוחד, 'מגניב', ובעיקר – כזה שחשוב לשמרו ולטפח אותו. מעין ניסיון לשמור על ההיסטוריה הסינית דרך הנדל"ן שבעריה.

מוקד עלייה לרגל של צעירים

העיר הדרומית גוואנגז'ו (Guangzhou), שאנחנו הישראלים מכירים בעיקר בהקשר של כדורגל והשחקן ערן זהבי, היא אחד המקומות שבהם המגמה הזאת כבר מורגשת היטב. כך למשל, האזור דונגשאן שבסמוך למרכז העיר: אזור שנבנה בסוף המאה ה-19, ושרבות משכונותיו הישנות כבר נהרסו. הודות לציבור הרחב נשמרו בו מבנים שטרם נהרסו, וכעת לא מעט מבנים באזור זה של גוואנגז'ו נחשבים כמבנים לשימור – ואף נקבע על קירותיהם שלט אשר מבהיר כי אלו מבנים מוגנים.

השינוי הזה יוצר, כמובן, פוטנציאל עסקי ותיירותי עבור העירייה, ובהסתכלות רחבה יותר – עבור סין כולה, שכיום מעודדת את השימור של אותם מבנים 'קומוניסטיים', שמתאפיינים בבנייה בת שלוש עד ארבע קומות, במבני לבנים פשוטים. 

ראשית, צעירים מקומיים רבים רואים באותם אזורים מקומות בילוי של ממש, אולי כשכונות ההיפסטריות של סין. רבים מהם מגיעים לאותם מוקדים היסטוריים כדי להצטלם, לתעד ולחוש את אותה רוח קומוניסטית נדל"נית של פעם. לצד זה, באזורים רבים כאלו קמות להן אטרקציות שונות, כמו מוזיאונים להיסטוריה מקומית, שדרת חנויות ששומרת על החזות המסורתית של האזור ועוד. באזור אחר של גוואנגז'ו, שנקרא Xiguan, נמצא בית משפחתו של ברוס לי, מומחה אומנויות הלחימה, שם הוא התגורר בשנות ה-40. הכול במטרה למשוך עוד ועוד מבקרים, מן הפנים ומן החוץ, אל אותן שכונות היסטוריות שזוכות בימים אלו לעדנה.

לא הכול פשוט, אך המגמה ברורה

אין ספק שהתרחשות כזו מביאה עימה גם כמה אתגרים, שלא לומר בעיות. ראשית, כדי לבצע כל שיפוץ באשר הוא בבתים הללו, המיועדים לשימור, יש לבקש אישור רשמי מהרשויות. שנית, אותם שיפוצים ועבודות שנעשים סביב השכונות והבתים הללו, מביאים את הממשלה לפנות תושבים – כדי לאפשר עבודה נרחבת באותן שכונות. פינוי אוכלוסיות הוא עניין שכיח למדי בסין, אך הוא בוודאי לא עניין נעים ונוח.

ובכל זאת, המדינה והעיריות ממשיכות במרץ לעודד ולדחוף את המגמה הזאת. שנגחאי, לדוגמה, התחייבה לשמר 90% מאזורי המגורים ההיסטוריים שנשתמרו בה (אם כי רבים מהם נהרסו כבר בעבר), ואחד האזורים הידועים בה – אזור שינטיאנדי שהיה בעבר שכונה צרפתית ושבו נערך המפגש הראשון של המפלגה הקומוניסטית של סין, ב-1921 – נחשב כיום לאזור מבוקש מאוד וכזה שהמבנים ההיסטוריים שבו מושכים אליו קהל רב.

אם כן, סין מתמקדת כיום בשימור ההיסטוריה הקומוניסטית שלה – לא מבחינה תרבותית, פוליטית וציבורית, אם כי מבחינה נדל"נית בלבד. זו עוד דוגמה ליכולת של בנייה ישנה ופשוטה, שבעבר נחשבה לדבר שאמור להיעלם מן העולם, להפוך למוקד משיכה ולטרנד של ממש עשרות שנים לאחר שסיימה, לכאורה, את תפקידה הציבורי.