פינוי דייר מהבית מוביל בהכרח לעוני ומעמיק אותו? כלל לא בטוח

אדם המסולק מביתו השכור בוודאי לא יזכור את החוויה הזאת כמשהו טוב: מדובר ברגע משפיל, כואב וקשה, שטומן בחובו משמעויות שליליות רבות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה רגשית. חוסר יציבות בדיור משפיעה על כל חיינו – החל בשמירה על עבודה קבועה ועד מציאת מוסד לימודים ראוי עבור הילדים – ואין ספק שהיא מצלקת את אותו אדם או את אותה משפחה שנזרקה לרחוב.

אך האם בהכרח אותו רגע נורא הוא שלב נוסף בדרך להידרדרות לעוני? לאו דווקא. למרות שנהוג לחשוב כך, באופן טבעי – שהרי מה מעיד יותר מכול על הידרדרות כלכלית מאשר מחסור בקורת גג? – כמה מחקרים שנערכו לאחרונה בארצות הברית גילו ממצאים מפתיעים: אותם אנשים שהוצאו מביתם לא הפכו עניים יותר ומצבם הכלכלי לא הידרדר. למעשה, הוא נותר דומה לזה של אנשים שחיו ברמת חיים שווה לזו של אותו אדם שמצבו נבדק – אף שהם לא פונו מביתם.

 
ראשית, למעט מספרים: בארצות הברית מדברים המחקרים על פתיחה של כ-2.4 מיליון הליכי פינוי נגד דיירים, בשנת 2016 לבדה. כמעט 900,000 הושלמו – כלומר קרוב למיליון בעלי בתים הוציאו מביתם דייר או כמה דיירים (משפחה, למשל). כאן חשוב לומר: למשכירים עומדת הזכות הלגיטימית לאכוף את חובתם החוקית של הדיירים לשלם שכר דירה או לעמוד בהתחייבויות אחרות. 

ציוני האשראי ירדו מעט, החובות לא גדלו

אם כן, ההנחה היא שפינוי מדירה הוא דבר רע למפונה, ומשהו שיכול לגרום לו להידרדר למצב כלכלי קשה. החוקרים ניסו לבדוק עד כמה קשה המצב שאליו יידרדרו המפונים. במחקר אחד שנערך במחוז קוק שבאלינוי, אשר בו נמצאת גם העיר שיקגו, בדקו החוקרים את הגורמים לפינוי - ציוני אשראי, היקף החובות ועוד – ועקבו אחר התוצאות הפיננסיות של אותם מפונים, בעוד הם משווים זאת לתושבים אחרים המתגוררים באותו מקום. הם גילו שחברי שתי הקבוצות, שמצבם הכלכלי היה רע מאוד בשנים שקדמו לפינוי, נותרו בעלי (או חסרי...) יכולת כלכלית דומה בשנים שלאחר מכן.

אותם חוקרים, כך על פי האקונומיסט, גילו כי ציוני האשראי של אותם מפונים ירדו במעט, אך החובות של אותם מפונים, השימוש שעשו בהלוואות ואפילו היקף העוני הכללי באותה שכונה או באותו אזור שנבדקו – נותרו באותה רמה. המסקנה שלהם ברורה: הימנעות מהפינוי לא בהכרח תקל על אלו הסובלים ממצוקה לפניה.

באקונומיסט מביאים מחקר דומה שנעשה בניו יורק. גם שם נמצאו השפעות שליליות קטנות מאוד על התעסוקה ועל רווחיהם של התושבים שפונו. אם זה לא מספיק, הרי שנמצא באותו מחקר כי המפונים לא הגדילו את השימוש בהטבות ממשלתיות, כמו שירותי רווחה או תלושי מזון (food stamps).

ולמרות כל זאת, חשוב להסתכל על פינוי מהדירה לא רק במשמעות הכלכלית האישית, ולא רק מבחינת ההשפעה על הכיס הפרטי שלו. ראשית, אותם מחקרים מצאו כי פינוי מגדיל את הסיכוי להשתמש במקלטים עבור חוסים ובבתי חולים, כולל במרכזים לטיפול נפשי; שנית, טרם נבדקו ההשפעות של פינוי מדירה על ילדים למשפחות מפונות; ושלישית, כל עיר בארה"ב מוציאה סכום של כ-41 אלף דולר מדי שנה על כל חסר בית שנמצא בתחומיה. אלו דברים שאי אפשר לזלזל בהם.

בישראל, נכון לשנת 2015, מוכרים ברווחה פחות מ-2,000 מחוסרי בית. המספרים בוודאי גבוהים יותר, ובשנים האחרונות נעשים ניסיונות להגיע לכמה שיותר מהם. ההערכות הן כי שיקום של חסר בית אחד מסתכם בסכום של 20 אלף שקל בשנה. לכן גם מהבחינה האישית וגם מהבחינה הציבורית, הוצאת דיירים מדירתם היא עניין שחשוב לשים אליו לב.