"שנים הייתי צריכה להסביר שאני לא אדריכלית. כמתכנן אתה צריך כל היום לענות לשאלה 'אז מה אתה בעצם עושה?'"

תמי גבריאלי, מתכננת ערים ושותפה במשרד גבריאלי סגל, ויו"ר משותפת של איגוד המתכננים בישראל, מתארחת השבוע במדור ומספרת על הכנס שלעולם לא תשכח בשדרות, על שלוש הקולגות המוערכות עליה, על הקמת היחידה לתכנון אסטרטגי בעיריית תל אביב, שהיתה הראשונה מסוג זה בישראל ועל האופן שבו יש לתכנן את יישובי עוטף עזה המשוקמים.

חוויה מכוננת במהלך הקריירה:
"באיגוד המתכננים אנחנו עורכים כנסים מאד גדולים, שמהווים חוויה מכוננת בעולם התכנון, בעיקר בעיתוי ובמשמעות שלהם. אחד הכנסים הזכורים ביותר נערך בלב התחנה המרכזית בת"א - 800 איש הגיעו לשם וזה שינה לגמרי את ההסתכלות המקצועית על התחנה המרכזית בת"א באותו זמן. לפני שלוש שנים קיימנו כנס מתכננים בשדרות, והגיעו 600 איש. זה לא היה מובן מאליו, לא אז ובטח ובטח היום. זה היה ב-5.3.2020, יום לפני שהחלו מגבלות הקורונה, והכנס נשאר לכולנו כחוויה מאוד מכוננת. כשמסתכלים על זה היום, ומה קרה שם ב-7 באוקטובר, זה קיבל משמעות נוספת".

טעות שלמדתי ממנה:
"אני מדברת בכובע של יו"ר האיגוד וכמי שמייצגת את המקצוע הזה. המקצוע שלנו מאוד ותיק בארץ, כבר 60 שנה יש תוכניות לימודים, ויש מתכנני ערים, ולמרות שהמקצוע די ותיק ויש לו חשיבות ויש הרבה שעוסקים בו, הוא לא מספיק מוכר בציבור. עבדתי הרבה שנים בעיריית תל אביב כמתכננת ערים, והייתי צריכה להסביר בכל פעם מחדש שאני לא אדריכלית ושזה מקצוע אחר. וככה כולנו, שואלים אותנו 'אז מה זה בעצם? מה אתה בעצם עושה?'. אנחנו כאיגוד עסקנו הרבה בכנסים, בתכנים, בפעילות, ואולי היינו צריכים לעשות יותר עבור הנראות של המקצוע, וזה מה שאנחנו מנסים לעשות עכשיו".
 

דמות שהשפיעה עלי במיוחד:
"אבא שלי, אליעזר בלשה, שעסק בתכנון מסוג אחר משלי, והביא את נושא התכנון למודעות שלי. מראשוני המהנדסים שהביאו לארץ את כל נושא הטיפול בשפכים, מכוני טיהור ובנייתם, שהיום יש בכל הארץ. הוא היה איש עם חזון והשראה והשפיע עלי מאוד. הוא היה גם מדור הפלמ"ח, וחידש הרבה בנושאים המקצועיים. הוא נפטר לפני 5 שנים אבל המשרד שהקים ב-1954 עובד עד היום, כאחד המשרדים הגדולים בארץ בנושאים האלה. הם תכננו את השפד"ן למשל. אני באותו עולם שלו אבל בחרתי כיוון אחר".

ההצלחה הכי גדולה שלי עד היום:
"הדבר הכי משמעותי מבחינת הקריירה, זה הקמת היחידה לתכנון אסטרטגי בעיריית תל אביב וגיבוש התוכנית האסטרטגית הראשונה לעיר. נכנסתי לעירייה בתפקיד מתכננת זוטרה, ותוך כדי ההתקדמות שם הבאנו את הרעיון של תכנון רב תחומי, והייתה שם הנהלה שמאוד קיבלה את הכיוון הזה.

"זה הביא להקמת היחידה לתכנון אסטרטגי שפעילה עד היום והיא דוגמא לכל היחידות לתכנון אסטרטגי בעיריות ברחבי הארץ. העלינו למודעות את מושג התכנון האסטרטגי. היום היחידה מאוד ממוסדת ויש שם המון עובדים. יש חשיבות לתכנון ברשויות מקומיות, שלדעתי בכלל צריכות לקבל הרבה יותר סמכויות ממה שיש להן היום".

העצה שלי למי שנמצא בתחילת דרכו:
"אני חושבת שלמתכנן טוב צריכות להיות כמה תכונות. קודם כל לדעת מה הוא רוצה, להציב מטרות שמתאימות לערכים שלו, כי זה מקצוע עם ערכים. אבל גם לדעת איך להשיג את המטרות. הוא צריך להיות מספיק גמיש להשיג את המטרות שלו בהתאם לסיטואציות. זה יכול להיות מערכת פוליטית שלא פשוט להיכנס אליה, או מערכת ארגונית. מצד אחד ערכים ברורים, מצד שני מספיק גמישות ללא ללכת עם הראש בקיר".

ההחלטה הראשונה שהייתי מקבלת אם הייתי שרת הבינוי והשיכון:
"ישראל צריכה מדיניות הרבה יותר ברורה ואמיתית של דיור בר השגה. אני חושבת שאנחנו לא מספיק מתקדמים בנושא הזה. במדינות אחרות יש הרבה שנים מדיניות של דיור בר השגה. הפכנו למדינה שמקדשת את הסקטור הפרטי, אבל נושא הדיור בר השגה מאוד חסר. מנסים לעשות את זה בכל מיני צורות חלקיות, אבל הכל במגבלות מאוד גדולות".

ראש עיריית שדרות אלון דווידי, בכנס המתכננים בעיר, רגע לפני שהקורונה פרצה לחיינו (הדס שורר, איגוד המתכננים)

הדבר המרכזי שלדעתי אנשים לא מבינים לגבי תחום הנדל"ן:
"לא מספיק מבינים את ההבדל בין אדריכלות, שהיא בעיקר תכנון מבנים, לבין תכנון ערים ואזורים, שעוסק בכל ההיבטים של החיים העירוניים, ולא רק בתכנון הבניין. לנדל"ן יש השפעה גם על איכות הסביבה, העירוניות, הרחובות, המבנה החברתי, תמהיל הדיור, כל זה קשור מאוד לתכנון ולאו דווקא לעיצוב הבניין".  

קולגה שאני מעריכה במיוחד:
"יש לי שלוש כאלה - היום קולגות ובעבר מורות שלי במסלול לתכנון ערים בטכניון, שבאמת הביאו את נושא התכנון לדורות של תלמידים, ועד היום שלושתן מאוד פעילות, גם אצלנו באיגוד. הן ממש לימדו אותי מה זה תכנון ערים. מדובר בפרופ' רחל אלתרמן, פרופ' נעמי כרמון, ופרופ' ארזה צ'רצ'רמן. שלושתן לימדו כאמור במסלול לתכנון ערים בטכניון - התוכנית הראשונה שהכשירה מתכנני ערים בארץ".

הפרויקט האהוב עלי:
"אתן דוגמה שהיא משמעותית בעיניי בכלל לתכנון עירוני - כיכר גבעון בתל אביב. הייתי חלק מהצוות בעיריית תל אביב שחלם להפוך את מגרש החנייה המכוער שהיה שם עשרות שנים לכיכר, עם חניה מתחתיה. היו לנו ממש מלחמות בתוך העירייה כדי שיסכימו לבטל את מגרש החניה הזה ולהשקיע בחניון התת קרקעי. זה פרויקט מאוד מרגש מבחינתי, כי ראיתי לאורך הרבה שנים, אחרי שהוקמה הכיכר, איך היא משנה את פניה, והחנויות בה הופכות את פניהן לתוך הכיכר. ברוב המקומות יש יציאה היום אל הכיכר, בעוד שקודם היא היתה חצר אחורית מלאה ג'יפה".

''זה מראה שבתכנון צריך אורך רוח, סבלנות''. כיכר גבעון בתל אביב (שאטרסטוק)

"זה יפה לראות, כי זה מראה שבתכנון צריך אורך רוח, סבלנות. אתה לוקח אזור ישן ומוזנח, והוא לא משתנה בבת אחת, זה תהליך. אם יודעים לכוון אותו זה מביא לתוצאות טובות מאד. הכיכר הזאת היא דוגמה בחינתי גם ליוזמה בתוך העירייה של צוות התכנון שראה את הפוטנציאל, ותהליך השינוי שקרה לאט לאט. גם החניון התת קרקעי שם הוא אחד הטובים בעיר, וחשוב מאד במערך התפקוד של מרכז תל אביב".

הדבר שאני הכי אוהבת לעשות מחוץ לשעות העבודה:
"בשלב זה של חיי להיות עם הנכדים שלי. יש לי חמישה נכדים וזה תענוג שאין לו מתחרה. אני עובדת ומאוד עסוקה, אז אני משתדלת להקצות לזה זמן, כי יש בזה ערך מוסף שרק כשמגיעים לגיל הזה, מבינים כמה הוא חשוב".

אם לא הייתי מתכננת ערים הייתי...
"יש סיכוי שהייתי מוזיקאית. ניגנתי על פסנתר ואחרי התיכון הייתי דקה לפני החלטה ללמוד מוזיקה באקדמיה, וברגע האחרון החלטתי שאני לא בטוחה, והתגלגלתי לדרך אחרת. יכול להיות שזה מה שהיה קורה. אבל יש לי שני בנים מוזיקאים. לא תכננתי כמובן אבל זה מה שקרה. גם אמא שלי הייתי מוזיקאית, אז זה דילג על דור".

התחזית שלי לשנה הקרובה:
"נורא קשה לענות על זה בימים אלה. מהצד של התכנון, אני מקווה שהשיקום של אזור העוטף והדרום ייעשה בצורה הכי נכונה בהיבטים התכנוניים, ויש היום פעולות שאולי מובילות לזה. שייתנו חשיבות משמעותית למה שרוצים התושבים, מה רוצות הקהילות, ואיך להחזיר את החיים בצורה הכי נכונה תוך הסתכלות על התושבים ועל מה שהם עברו".