עם קצת דמיון חופשי: ארבעה רעיונות תכנוניים חדשניים שישנו את פני המדינה

איך תחראה מדינת ישראל בעוד 30-40 שנה מהיום? אם בימים שבשגרה קשה להעריך, אז ודאי שבימים המורכבים האלה. אך אם יש יום שבו כדאי להציע חזון תכנוני שעשוי לשפר את העתיד של כולנו, יום העצמאות הוא היום. בפרויקט מיוחד לכבוד החג, מתכננים ואדריכלים משתפים את מרכז הנדל"ן בארבע יוזמות תכנוניות מחוץ לקופסה.

חריגות הבנייה הפכו להשראה לקראת סוף עידן הרכב פרטי
דיון ער מתרחש בשנים האחרונות סביב עתידו של הרכב הפרטי. יש מי שמשוכנע כי רמת הצפיפות הגוברת במדינה לא תותיר ברירה לכולנו אלא לעבור לאלתר בשלב זה או אחר להתניידות באמצעי הסעת המונים, ויש מי שבטוח כי מכונית שיתופית אוטונומית תהפוך את קונספט המכונית הפרטית למיותר בתוך שנים ספורות.
 
לא ברור מתי ואם המודל התחבורתי ישתני, אך דבר אחד בטוח – ביום שבו אכן יוותר הציבור על מכוניותיו, יוותרו הערים עם מיליונים על גבי מיליונים של מ"ר בנוי של שטחי חניונים תת קרקעיים, שיהפכו בן לילה למיותרים. וכך הפכה השאלה מה ניתן לעשות לקראת היום הזה, ובעיקר – איך להיערך אליו בתוכניות שמאושרות כבר כיום, לשאלה חשובה. קבוצת סטודנטים מהקליניקה האורבנית באוניברסיטה העברית גיבשה מענה לאתגר, כאשר באופן מפתיע, את ההשראה לו שאבה ממציאות קיימת: חריגות הבנייה הפופלאריות בשכונות החרדיות בירושלים ובבית שמש, במסגרתן מוסבים שטחי החניה התת קרקעית לשלל שימושים – העיקריים שבהם הם מגורים ומסחר. שלושת הסטודנטים הם שולמית מונסונגו, חני מקלין וגלעד הדר אשר הגישו פרויקט בנושא לקורס בהנחיית מירב הורוביץ סטיין ורני מנדלבאום.

כידוע, שניים מהמאפיינים הבולטים של הציבור החרדי הם רמת מינוע נמוכה מחד, ורמת צפיפות גבוהה ומצוקת דיור, בעיקר בשתי הערים המרכזיות במגזר ירושלים ובני ברק, מאידך. שילוב שני אלה הביא לכך שכמעט כל חניון תת קרקעי בשכונה חרדית משמש עד מהרה לשלל שימושים שונים – מסחר, מגורים, בתי כנסת, אחסנה ומה לא. "בניגוד לתפיסה הרווחת, רוב התושבים לא ראו בשימוש החורג בחניונים בעיה, אלא פתרון הכרחי" אומרת מונסונגו, "לכן במקום להסתכל על התופעה כעבריינות בנייה, ראינו בה צורה של 'שיתוף ציבור' שמצביע על פערים בתכנון, שיש לתת לו ביטוי בתהליכי התכנון העתידיים".

הפער הזה בין שטחי החניה הנרחבים שתוכננו ובין צרכי הציבור החרדי (הכל חוץ מחניה) הוליד את קונספט "חניוני ההמרה". "מדובר באפשרות תכנונית שמציעה חלופה לתכנון המקבע הקיים כיום. כמו שמתכננים 'דירות המרה', בהן יש אפשרות לשנות את הייעוד ממגורים למסחר מבלי לפנות לתכנון מחדש, כך חניוני ההמרה יאשרו גמישות תכנונית שתתאים עצמה לצרכים המשתנים", הם מסבירים, "אם גם ככה התופעה הזו קיימת, בואו נעשה אותה בצורה תקנית".

על אף שהפרויקט נעשה במענה לצרכי החברה החרדית, הם מבהירים כי למעשה מדובר בתכנון שנותן מענה גם לאפשרות שטכנולוגיות עתידיות ייתרו את הצורך בחניונים. במסגרת הפרויקט, גיבשה הקבוצה סט של מאפיינים שיש לכלול בתכנון חניונים בתוכניות עתידיות, בהן אוורור, אמצעי בטיחות אש ועוד, על מנת שניתן יהיה להסב אותן לשימושים שונים ללא תכנון מחודש. מי שלמרבה השמחה גילה עניין בפרויקט, הוא מתכנן מחוז ירושלים דן קינן, אשר בוחן את האפשרות לשלב תכנון גמיש שכזה בתוכניות העתידיות של שיאושרו במחוז.  

למה להרוס בניינים אם אפשר למחזר?
מאז הגיעה ההתחדשות העירונית לחיינו, בערך לפני 20 שנה, הקונספט שבו בוצעה היה אחיד ומובן מאליו: הריסת בניינים נמוכים עם מעט דירות ובניית מגדלים ובהם מספר גירות גדול כמה במקום. על הפרדיגמה הפשוטה הזו מבקשת קבוצת מתכננים בראשות האדריכלית, המתכננת וראשת המגמה לתכנון עירוני באוניברסיטת בר אילן, ד"ר שלומית פלינט אשרי, לערער.

על פי הרעיון, לו שותפים גם האדריכל והמתכנן חגי יניב בעל משרד חגי יניב אדריכלים והסטודנטית לורה ריגל, העובדת בחברת אלפא המתמחה בפרוייקטים ירוקים, מגדלי המגורים לא ייבנו במקומם של המבנים הוותיקים, אלא ביניהם ובצמוד להם, תוך מחזור השטחים הבנויים הוותיקים לשלל שימושים אחרים.

"הבניין הכי בר קיימא הוא בניין שהוא כבר קיים", מסבירה פלינט אשרי. "ברחבי הארץ יש כמיליון דירות בבניינים בני 80 שנה ויותר. הבניינים האלה נבנו כפתרונות דיור מהירים לגלי עלייה שהגיעו לישראל בעשורים הראשונים לקיומה, והם לא מסוגלים לענות על הסכנה לרעידות אדמה וטילים, וגם לא על מגפת הבדידות. מדובר באוכלוסיה חלשה, לעתים מבוגרת שחיה בדירות לא מונגשות. בתל אביב לבדה חיים 3000 קשישים, בדירות ללא גישה החוצה. יש להם תלות יומיומית מלאה באנשים שיביאו להם אוכל, יספקו להם חברה ועוד".

לכן, חשבו פלינט אשרי וצוותה על קונספט אותו הם מכנים "להפוך את העיר". "כלומר, להפוך את כל אותם בניינים ותיקים לבניינים ציבוריים. וכך אנחנו מרוויחים שטחים מבונים עצומים". דירות המגורים ייבנו לפי קונספט זה במגדלי ענק שייבנו בחלל הפנימי של הבלוק, ברווח שבין הבניינים הוותיקים הבנויים לאורך הרחובות. "הבניינים הוותיקים ישמשו למסחר, תעסוקה, מוסדות חינוך, הכל בצמוד לבנייני המגורים עם מעבר ישיר בין בניין לבניין. הכל קרוב, לא צריך לקחת את הרכב הפרטי, לא צריך רכב פרטי בכלל". עוד לדברי פלינט אשרי, "כלל הבניינים הוותיקים יהיו מכוסים בצמחיה ויביאו לירידה משמעותית בפליטת פחמן. אך הדבר הכי חשוב, הוא הקשר בין הבניינים הישנים והחדשים, ואיך קשישים יכולים לצאת בקלות החוצה לשטחים הציבוריים, כי כידוע הבדידות הורגת".

בינתיים יצר הצוות תוכנית ראשונה ליישום המתווה ברחוב בלוך במרכז תל אביב, שמאפייניו מתאימים ליישום התוכנית. "הרכבת הקלה אמורה לעבור ליד ותאפשר ויתור על מכונית, ומחירי הדיור גבוהים" . עם זאת, דיונים רציניים ליישום הקונספט טרם נעשו עם עיריית תל אביב, וגם לא עם כל רשות מקומית אחרת בישראל. לדברי פלינט אשרי, מי שכרגע מביע עניין בתוכנית הן מספר רשויות בגרמניה, וכן עיריית וינה שפלינט אשרי השתתפה בעריכת תוכנית המתאר שלה.

"השתלת לב" לערים הוותיקות
עובדה ידועה היא כי חלק גדול מהערים בישראל מתאפיינות בבינוי פרברי. הדבר בא לידי ביטוי בראש ובראשונה בהיעדרו של מרכז עיר חזק, כזה אשר מתקיים בו מרחב שיטוט   וחלק משמעותי של תושבי העיר יכולים  להגיע אליו בהליכה או בנסיעת אוטובוס  קצרה. מרכז העיר יתאפיין בהיצע גדול ומגוון של מסחר , שרותי ציבור ותעסוקה ואף ביכולת לבנות מגורים בצפיפות גבוהה יותר מאשר בפרברים, שכן השימוש ברכב הפרטי אינו נדרש בו כפי שהוא נדרש בהם.

מי שהפכה לסמל לעיר שכזו היא מודיעין. מדובר אמנם באחת הערים החדשות בישראל, שהחלה להיבנות ולהתאכלס בשנות ה-90, אך האופן שבו תוכננה, באזורים מופרדים של מגורים מסחר, ותעסוקה , הפך אותה גם לעיר שתיפקודה שנוי במחלוקת. במסגרת תוכנית כוללנית  חדשה שאותה ערכה האדריכלית נעמה מליס, צפויה העיר לעבור "השתלת לב", כלומר בנייה של מע"ר בלב העיר הקיימת על חשבון שטחים שנותרו כלואים בין השכונות ומרכז התעסוקה שתוכננו בתוכנית המקורית. אחת ההשפעות של התוכנית היא  מתן אפשרות להעצמת  וגיוון בנייה במרכז העיר, והבאתה להיקף אוכלוסיה של רבע מיליון איש. במרכז העיר החדש מוקמו תחנת רכבת תת קרקעית, אוניברסיטה, בית חולים, שוק,  כיכרות ושדרות.

לדברי מליס, את התהליך הזה צריכות לעבור עוד הרבה ערים בישראל – אם אפשר בליווי תחנת רכבת אשר תהיה גם היא חלק מהמע"ר ותאפשר כניסה ויציאה מהירה של כמויות גדולות של אוכלוסיה ללא צורך ברכבים פרטיים. "העיקרון פשוט", אמרה בשיחה עם מרכז הנדל"ן , "במקומות שניתן בהם  למקם לאפשר נגישות לרכבת ישראל, או הסעת המונים משמעותית אחרת, יש להעצים את הבנייה בסביבות התחנה, ולבנות מערך עירוני אינטנסיבי ומגוון כמה שיותר. ולצד זאת, במקומות שבהם לא ניתן לייצר תנאים המאפשרים לחלק ניכר מאוכלוסיית העיר נגישות טובה למגוון איכותי של תעסוקה ושרותי ציבור, יש לצמצם את הגידול העירוני.

לוקרים לדרי רחוב – צעד ראשון בדרך לקורת גג
אחד מגורמי התמותה בקרב הומלסים, או בשמם התקני - דרי הרחוב , הוא קור. גם כאשר דר הרחוב מצליח להשיג שמיכה או בגד חם, אין מקום מסודר שבו יוכלו לאכסן אותו ואלה במקרים רבים נגנבים. לפני מספר שנים נחשף לנושא ניב בלוש, אקטיביסט חברתי ירושלמי. בעקבות זאת החל לקדם את היוזמה באמצעות עמותת " מגרש ביתי", כשאליו חוברים מספר פעילים נוספים בהם דן גולן, אקטיביסט אורבני בעל תואר שני בתכנון עירוני מבצלאל.

בשנת 2020 הפכה היוזמה למציאות. ראש עיריית ירושלים משה ליאון אליו פנתה העמותה אהב את הרעיון ומתחם בן 8 לוקרים הוצב ברחוב הלל בעיר. לדברי גולן מדובר בהצלחה גדולה, שכבר הצליחה להביא להוצאתם של חלק מההומלסים מהרחוב.

"הלוקר עצמו הוא זרוע של העירייה. אגף הרווחה למעשה יוצא לרחוב, והוא אמצעי של העירייה ליצור קשר עם דרי הרחוב. אחת הבעיות הכי קשות ביחסים בין עירייה לדרי רחוב זה חוסר האמון. פה העירייה פוגשת את ההומלס במקום שהבעיה קיימת – ברחוב".

עד כה, ב-3 שנות פעילות, השתמשו בלוקרים כ-100 דרי רחוב. לדברי גולן, ההשפעה על חייהם עשויה להיות מרחיקת לכת: "לדר הרחוב יש עכשיו מקום שהוא שלו. זה מעניק לו ערך. יש לו איך לשמור על החפצים. הוא יכול לשמור מגבת וזה יגרום לו להתקלח יותר, הוא יכול לשמור בגדים להחלפה".

בימים אלו מנסים גולן והעמותה להרחיב את פרויקט הלוקרים לערים נוספות בגוש דן, זאת לצד ניסיון לקחת את פרויקט הלוקרים בירושלים צעד נוסף קדימה ולהקים גם מקלחות לדרי רחוב.