יחי הפלונטר החדש: הצרה הפוליטית הבאה של שוק הדיור

כאילו לא הספיקו לנו שלוש שנים של פלונטר פוליטי ברמה הלאומית, הנה אנחנו נכנסים לשנת הבחירות המוניציפליות. אמנם מדובר בהליך דמוקרטי חשוב והכרחי, אולם במבנה התכנוני הקיים במדינת ישראל, הבחירות המקומיות עלולות להחריף עוד יותר את משבר הדיור החמור ממילא, ולתקוע מקלות במאמץ הלאומי להגדלת היצע הדירות.

יש להבין כי הוועדות המקומיות לתכנון ובנייה, האמונות ביחד עם ראשי הערים על ניהול התחום כולו, הן גופים פוליטיים לכל דבר ועניין. הן מורכבות מנבחרי ציבור, חברי המועצות העירוניות, ולא ממומחים או אנשי מקצוע הבקיאים ברזי התכנון והבנייה.

לכן, סביר כי מה שראינו בשנה וחצי האחרונות בוועדות הכנסת – החלטות המוכפפות לשיקולים אלקטורליים, מקצועיות וענייניות הניגפות בפני פופוליזם והתלהמות בין קואליציה לאופוזיציה – צפוי למרבה הצער להיות רק קדימון למה שיתרחש בוועדות התכנון והבנייה.
מנגד, התנגדויות לפרויקטים ייערמו על שולחנות הוועדות, תוך ניסיון של העומדים מאחוריהן "לסחוט" את נציגי הציבור המבקשים את תמיכתם. בנוסף, בל נשכח כי בשבועות שלפני הבחירות, לוועדות התכנון והבנייה כלל אסור להתכנס. בקיצור, שנת הבחירות צפויה להערים קשיים של ממש על עבודתן הרציפה והתקינה של ועדות התכנון, ומי שייפגע מכך יותר מכל הם אנחנו – הציבור הרחב ותושבי הערים.

מי שבונה נופל
נהוג לומר כי ראש עיר שבונה הרבה – לא נבחר לקדנציה נוספת. בין אם האבחנה הזו נכונה ובין אם לאו, הרי שהיא מחלחלת. אלה, כמו גם חברי המועצה והנציגים בוועדות התכנון והבנייה, מעדיפים לא למהר ולאשר תוכניות בנייה בסמוך למועד הבחירות, לבטח לא פרויקטים בעלי היקף נרחב הכוללים התחדשות עירונית מסיבית. הרי מלבד אותם דיירים בודדים ששמחים על הריסת ביתם שייבנה מחדש, שאר דיירי הרחוב לא בדיוק נהנים מהרעש והאבק שמייצר אתר הבנייה הסמוך לביתם, וכנראה שגם לא מברכים על מהלכי הציפוף האורבני באזורם.

אין זה מקרה שב-2019, השנה שאחרי הבחירות המקומיות הקודמות, חלה ירידה במספר ההיתרים שניתנו לפרויקטים של הריסה ובנייה מחדש במרכזי הערים. כשמביאים בחשבון את העובדה שהתחדשות עירונית היא הכלי המרכזי העומד כיום לרשות מוסדות התכנון להגדלה של היצע הדירות, ברור כי קיטון במספר ההיתרים עומד בניגוד חריף לאינטרס הציבורי הרחב.

הפתרון – שינוי הרכב הוועדות
כפי שממנים ועדה קרואה, א-פוליטית במהותה, בערים שבהן ראש העיר מאבד את הרוב במועצה, כך צריך לנהוג גם בשנת בחירות בכל הקשור להרכב הוועדה שדנה בענייני תכנון ובנייה. כך למשל, ניתן להקים מנגנון חליפי לוועדה המקומית, שיפעל במשך חצי השנה שלפני הבחירות ויורכב מנציגים מקצועיים גרידא – מהנדסים, הנדסאים, אדריכלים, שמאים ועוד; או שבתקופה זו יאושרו תיקים על ידי מהנדס הוועדה ואנשי המקצוע בעירייה.
לחילופין, ייתכן שהפתרון מצוי בהעברת כל התוכניות לוועדה המחוזית, גוף מקצועי לחלוטין בכל ימות השנה, שהיא זו שתבחן אם לאשר או לדחות אותן (מובן כי על הכנת והגשת התוכניות והבקשות יהיו אמונים עובדי העירייה – גורמים א-פוליטיים).
מובן שצעדים "עוקפי עירייה" שכאלה כרוכים בקשיים לא מעטים, ויישומם צפוי להיתקל בהתנגדות עזה מצד ראשי הערים. ואולם, אם השלטון המרכזי יתארגן למשימה מספיק זמן מראש, ויגייס אליה את כל אנשי המקצוע הדרושים – כל שנדרש מהם הוא להתכנס פעם בשבוע במסגרת הוועדה המחוזית ולבחון תוכניות ובקשות בתמורה לתשלום הולם – הדבר הזה יקרה גם יקרה. דבר אחד בטוח: המצב כפי שהוא כיום אינו בריא – לא לשוק הדיור המשווע לתכנון נכון ומקצועי, ולא לרשויות המקומיות עצמן.

הכותב הוא עמית גוטליב, ראש הוועדה להתחדשות עירונית בהתאחדות הקבלנים  וסמנכ"ל כספים ופיתוח עסקי בחברת קרינסקי גוטליב

לפרטים נוספים>>