"הפסקתי לומר את המלה 'פריפריה'. המרחבים מחוץ לגוש דן הם לא שליליים, הם בעלי פוטנציאל אינסופי"

אדריכל גיל שנהב, שותף מייסד בכנען שנהב אדריכלים, מתארח השבוע במדור ומספר על התקופה בשיקגו בה הבין מה הייעוד שלו, על המורה בתיכון ששינה לו את החיים, מדוע פינוי-בינוי זה הדבר הכי קשה בנדל"ן, ועל האהבה הגדולה שלו: לטייל בערים בפעם הראשונה. 

חוויה מכוננת במהלך הקריירה:
"בשנת 1980 נשלחתי לארה"ב לחילופי סטודנטים, וגרתי בשכונה בשם אוק פארק, בשיקגו. די חששתי מהמקום אבל הסתבר שזו השכונה שבה גר, עבד ופעל האדריכל פרנק לויד רייט, אחד האדריכלים האמריקאים המפורסמים והחשובים ביותר. במשך כשנה ביקרתי בבית שלו, במשרד אדריכלים שלו, והכרתי אנשים שגרו בבתים שהוא תכנן לאורך כל השנים. בזכותו, במהלך השנה הזו, נחתה עלי בעצם בפעם הראשונה ההבנה שאדריכלות היא הייעוד שלי".

טעות שלמדתי ממנה:
"לפני כמה שנים לקוח אהוב שלי חלה. אח שלו התקשר לומר לי שהוא על ערש דווי, וכדאי שאסע לבקר אותו. אני דחיתי את הביקור ביום-יומיים, אבל פספסתי. למדתי בדרך הקשה שדברים חשובים לא דוחים. עושים אותם כי אחר כך זה מאוחר מדי וכל הצער שבעולם לא יכול לעזור".

דמות שהשפיעה עלי במיוחד:
"מורה שהיה לי בתיכון 'אורט גבעתיים' בשם פאול ורברנה. הוא היה מורה לבניית דגמים מקרטון, הולנדי עם מקטרת, ורשמית הוא לימד אותי לבנות דגמים, אבל בפועל למדתי גם איך לעשות דברים בצורה נכונה בחיים. איך לתכנן לפני, איך להתכונן למשימה, איך לטפל במשימה ולעשות אותה עד הסוף ואיך להסיק מסקנות. אלו תהליכי חשיבה שכשאתה בתיכון אתה לא בהכרח יודע, אבל אם הפנמת אותם, הם ילכו איתך לאורך כל החיים".

ההצלחה הכי גדולה שלי עד היום:
"מעבר למאות הבניינים שתכננו במשרד, המגדלים, הדיורים המוגנים, והפרויקטים, ההצלחה האישית הגדולה שלי היא דווקא בלהוציא לפועל פרויקטים של פינוי-בינוי. כדי להגיע למצב שבפרויקט פינוי-בינוי גם בעלי הדירות, גם העיר, גם התוכנית, גם הכלכלה, השכנים והמתנגדים וכמובן היזמים, כולם יתאגדו ויצליחו להוציא אל הפועל פרויקט - צריך פשוט נס. ולהיות שותף להגשמתם ואכלוסם של 5 פרויקטים כאלו עד כה, זו הצלחה אמיתית. נהוג להגיד שנדל"ן זה קשה, פינוי-בינוי זה הכי קשה". 

העצה שלי למי שנמצא בתחילת דרכו:
"לחפש את חדוות היצירה. כשאתה חווה חדוות יצירה אתה במיטבך. העבודה היא עבודה קשה, המקצוע מאתגר, החיים לא פשוטים והבירוקרטיה נוגסת, אבל חשוב לכל אחד שיוצר ופועל לחפש את הזווית שבה הוא חווה את חדוות היצירה. ואז כל הקשיים מתגמדים לעומת הסיפוק שבהצלחתו של הפרויקט, התכנון המיוחד, הבניין שנבנה, הדיירים המרוצים שבתוכו, וזה מה שנותן את הכוח להמשיך הלאה".

ההחלטה הראשונה שהייתי מקבל אם הייתי שר הבינוי והשיכון:
"במשך שנים ממשלות ישראל משקיעות בטיפול סימפטומטי במקום בטיפול מהותי. הלחץ על המחירים, הביקוש הבלתי פוסק למגורים במרכז, נובע בעיקר מהזנחת ה'מרחבים'. אני הפסקתי לומר 'פריפריה' מאחר והיא מילה שלילית והאזורים שמחוץ לגוש דן הם לא שליליים, הם סופר חיוביים, אטרקטיביים בעלי פוטנציאל אינסופי. אם ממשלות ישראל, במקום להוציא עוד ועוד דירות שלעולם לא ידביקו את הביקוש במרכז, ישכילו להשקיע ולפתח במרחבים את התרבות, האומנות, הפנאי, הספורט, התעסוקה והבריאות, באותו רגע 25%-30% מהביקוש במרכז יתפזר במרחבים של מדינת ישראל.

"כל בחור ובחורה צעירים מסיימים צבא, נוסעים לטיול סביב העולם, וכשהם חוזרים הם רוצים לחוות את העיר הגדולה, ולגור בתל אביב כמה שנים. איפשהו בין גיל 30-35 הם מתחילים לחשוב על להשתקע ולהקים משפחה והם צריכים לקבל החלטה. האם הם חוזרים לערים הנפלאות שבהן הם גדלו - ערד, כרמיאל, קריית שמונה, באר שבע, דימונה, או להישאר כמו הרבה אלפים אחרים במרכז. ואם המרחבים יהיו אטרקטיביים באמת, הם ישובו בשמחה לערי מולדתם ואולי אפילו יביאו איתם את בני ובנות זוגם לחיות שם. זה טיפול באירוע ולא בסימפטום".

הדבר המרכזי שלדעתי אנשים לא מבינים לגבי תחום הנדל"ן:
"במשך שנים הרצו לנו שנדל"ן זה לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן. ובשנים האחרונות למדנו שהלוקיישן הוא חשוב, אבל חשוב ממנו זה הטיימינג - התזמון. כל אחד מאיתנו צריך לדעת לזהות מה היא התקופה הנכונה. כשכולם קונים, אולי כדאי לחכות. כשרבים לא קונים - אולי זה הזמן לקנות ולנצח את המגמה. זה מאוד לא מאפיין את הישראלי שרוצה למכור את דירתו במחיר הגבוה ביותר, אבל אז הוא קונה את הדירה הבאה שאליה הוא משדרג במחיר גבוה מאוד. לעומת זאת, אם הוא היה מוכר את דירתו בשפל, אפילו 'מפסיד' עליה קצת, את הדירה שאליה הוא רוצה לשדרג, הוא היה קונה גם בהנחה ומשקיע פחות". 

קולגה שאני מעריך במיוחד: 
" אדריכל רפאל דה לה פונטיין, שהוא כוכב בשמי האדריכלות הישראלית בתקופה האחרונה. לפני כ-4 שנים הוא חזר לישראל אחרי עבודה במשרדים מובילים בעולם, והקים פה משרד חדש. והיום הוא מתכנן פרויקטים מובילים ומרהיבים בישראל ואין ספק שזו פריצה חסרת תקדים שאני זוקף לכישרון האדריכלי יוצא הדופן שלו".

הפרויקט האהוב עלי:
"לאחרונה ביקרתי בספרייה הלאומית החדשה בירושלים, והתרשמתי בצורה בלתי רגילה מהפרויקט הזה. הוא פרויקט חריג באיכותו האדריכלית, פרטי הבניין שלו, תפיסה תכנונית וכדומה. הוא תוכנן על ידי האדריכלים השוויצרים הנודעים הרצוג ודה מרון והמשרד הישראלי 'מן שנער'.

זה פרויקט פורץ דרך, ומה שמאוד מאפיין אותו זה שלמרות שהוא בנוי מחומרים סופר איכותיים ובתפיסת עולם מאוד מדויקת, הוא מפגין צניעות וזה משהו שאנחנו פחות רואים היום. מבני ציבור לאחרונה מתחרים ביניהם מי מטפס יותר גבוה, מי מתהדר יותר בתקציבי עתק וכדומה. ודווקא לראות פרויקט שהוא סופר איכותי אבל צנוע - 3-4 חומרים מרכיבים את כל הפרויקט, חומרים טבעיים ובסיסיים, שמהם אפשר להגיע לאדריכלות משובחת בלי לנפנף בכסף ובזהב".

הדבר שאני הכי אוהב לעשות מחוץ לשעות העבודה:
"לטייל בערים בארץ ובעולם עם המשפחה. זאת התשוקה שלי מגיל צעיר, ואני הכי אוהב ערים שאני מבקר בהן פעם ראשונה. לנסות לפענח את הקוד הסודי, את סיפור המקום, תחושת המקום. אני אוהב להצליח לקרוא את העיר בלי להסתכל על השלטים ולגלות אותה בצורה אינטואיטיבית. עיר טובה לא צריך הדרכה, היא מדריכה אותך בעצמה. מאחר ואנחנו עוסקים במשרד הרבה בתכנון ערים, הרי שלראות, לגלות ולבקר נותן השראה ומוטיבציה לתכנן את הערים הכי טובות שאפשר". 

אם לא הייתי בעלים של משרד אדריכלים הייתי...
"אין מקצוע אחר שהייתי שמח לעסוק בו. אני אדריכל ואדריכל זה אני". 

התחזית שלי לשנה הקרובה:
"הולכת להיות שנה סופר מעניינת. אנחנו חווים תקופה של חוסר ודאות חריף, וקבלת החלטות בתנאי אי-ודאות מלווה בהרבה מאוד התלבטויות וחששות. חלק מהשחקנים בשוק נכנסים למגננה, חלק מתחפרים וחלק מסתערים. אנחנו צריכים להיות ערניים וקשובים להתרחשויות כי  בכל משבר יש גם הזדמנויות. אני מקווה שהמלחמה תיגמר מהר והחטופים יחזרו הביתה, ואז נראה ששיקום הדרום והצפון יכולים גם להפוך להזדמנות - לחזק את אותם מרחבים, ולתת להם התחדשות מרחבית".