"סיימתי לימודי הנדסה והייתי בהלם מהפער האדיר בין האקדמיה למציאות בשטח. הרגשתי מרומה"

נועם גרייף, מנכ"ל חברת עמרם אברהם , מתארח השבוע במדור ומספר איך הבין שלאקדמיה אין שום קשר עם המציאות בשטח, על השיעור שלמד ממסלול חייהם של הוריו, מה היה עושה לו לא היה מנכ"ל חברת נדל"ן , ועל האהבה לספורט בזמנו הפנוי. 

חוויה מכוננת במהלך הקריירה:
"סיימתי את הלימודים ב-2002, למדתי הנדסה אזרחית לתואר ראשון. העבודה הראשונה שלי הייתה ב"שפיר" כמהנדס ביצוע בפרויקט גשר הצ'ק פוסט, ושם נחשפתי לפער האדיר שבין האקדמיה לבין המציאות בשטח. היה ממש נתק מוחלט בין המישור האקדמי לבין המציאות וזה השאיר בי חותם מאוד גדול, הייתי ממש בהלם. הרגשתי אפילו קצת מרומה, בגלל שלא הייתה קורלציה ללימודים האקדמיים בתחום לבין המציאות שאתה נחשף אליה מבחינת כוח האדם, שיטות הניהול, שיטות הביצוע - הדברים האלה לא נלמדים.

"אין שום קורס שמתייחס להתנהלות באתר בנייה, ללא קשר למציאות ששונה ב-180 מעלות. הרגשתי שנתנו לי כלים שאני בכלל לא צריך. לעומת חברים שלמדו מחשבים, ולמחרת ידעו לתכנת ולעבוד בהייטק. או מי שלמד כימייה ועובד במעבדה, או מי שלמד מכונות ועובד במפעל ברצפת יצור - הם מבינים את השפה. פה יש תהום. עם כל תפקיד שממנו צמחתי, הלימודים רק התרחקו. מה שאפשר לי לטפס מדרגה ועוד מדרגה אלו הכלים שרכשתי בעבודה שעשיתי באותו הזמן".

טעות שלמדתי ממנה:
"ככל שאתה מקשיב יותר אתה לומד יותר. לבוא עם תובנות או דעות קדומות שלא פוגשות מציאות, רק כי אתה חושב שזה נכון, זו טעות. אתה צריך להבין שהשמש לא זורחת לך מהישבן. לכל אחד יש מה לתרום, מהפועל הכי פשוט, והעובד הכי זוטר, עד המנהל הכי בכיר או ראש העיר, זה לא רלוונטי. היו המון מקרים שעשיתי את הטעות הזו, וזה קורה עד היום".

דמות שהשפיעה עלי במיוחד:
"אבא ואמא שלי, צבי ושושנה גרייף, שעכשיו כבר בפנסיה. הם עלו לארץ מאורוגוואי, ואבא שלי ישר התגייס לצבא. הוא היה רופא ב-669, ואמא שלי הייתה מהנדסת. הם הגיעו לפה בשנות ה-70, בלי שפה, והתחילו בדרך מאוד סיזיפית וקשה לבנות את עצמם מלמטה. להגיע כעולה חדש לישראל זה אתגר גדול מאוד. אבא שלי מונה בסופו של דבר להיות מנהל מחלקת ילדים במרכז הרפואי בנהריה ואמא שלי הייתה בכירה בחברת החשמל, והכל בעבודה קשה ללא קיצורי דרך או ירושות גדולות. זה בעצם מה שנתן לי את הדרייב להבין שאין קיצורי דרך, והדרך הארוכה היא בעצם הדרך הקצרה והנכונה, ואין הצלחות בלי עבודה קשה וסיזיפית".

ההצלחה הכי גדולה שלי עד היום:
"התפקיד הנוכחי שלי. תמיד כיוונתי, ופסגת השאיפות שלי הייתה להיות מנכ"ל של חברה בריאה, יציבה, בועטת, בפריסה ארצית למגורים, מלונאות, בתי אבות, התחדשות עירונית , מסחר. יש פה חברה שהיא גם יזם, גם קבלן, גם מתכנן, גם משווק. ולעמוד כמנכ"ל בחברה כזאת זו זכות מאוד מאוד גדולה והבעת אמון בי". 

העצה שלי למי שנמצא בתחילת דרכו:
"להבין שאתה לא מבין כלום ושאין קשר בין המוסד האקדמי המכובד שסיימת ללמוד בו לבין העולם האמיתי. אבל לא קרה כלום, כולם מתחילים ככה, וצריך להיות כמו ספוג. לקלוט ולהיות מעורב ואכפתי ולקחת את הדברים על הצד הטוב ביותר ברמה המקצועית כדי להתפתח ברמה האישית. ברגע שאתה מבין שאתה לא יודע ואתה רוצה ללמוד, אז אתה תרכוש כלים שתוכל להתקדם איתם להמשך".

ההחלטה הראשונה שהייתי מקבל אם הייתי שר הבינוי והשיכון:
"להציף את השוק בדירות, מאחר והביקושים הם קשיחים והדירות הן במחסור. יש המון דרכים לעשות את זה, אבל בהחלט יש המון מגבלות וקשיים. המערכת המוניציפלית והמערכת הממשלתית הן מאוד מסואבות. ועדות התכנון והבנייה לא מדברות עם המנהל, ומשרד השיכון שרק רואה אקסלים וכמה דירות שיווקו אבל אי אפשר להוציא היתרים כי אין תשתיות. זה מורכב".

הדבר המרכזי שלדעתי אנשים לא מבינים לגבי תחום הנדל"ן:
"כל אדם שרוכש נכס, זו כנראה העסקה הכי גדולה שיעשה בחייו, לאור המחיר של דירות בארץ, כשדירה בראש העין עולה כמו דירה בניו יורק. צריך להבין שלא כולם מבינים את התחום, וצריך לגלות רגישות כלפי הקהל שצורך את המוצר הבסיסי הזה - שהוא קורת גג. יש משפחות שלמות עם התחייבויות כספיות אדירות, זו לא עוד שורה באקסל. גם בהתחדשות עירונית, בן אדם נותן את הדירה שלו, שהיא לרוב כל רכושו, והוא מצפה ומאמין שהקבלן ייתן לו בסוף את הדירה לפי ההתחייבויות והמפרט, וצריך לעמוד בזה". 

קולגה שאני מעריך במיוחד: 
"אלון עמרם, הבעלים של החברה, שהקים אותה בעשר אצבעות. הוא התחיל בתחום הקבלנות, ואחר כך יזמות, והיום אנחנו בונים בארץ אלפי יחידות דיור, וזה בזכותו. המחשבה העסקית, הראייה, הלב הרחב. הוא קודם כל בן אדם ואחרי כן הוא יזם וזה כיף לראות מישהו שבאמת התחיל מטרקטור ועבר בעצמו את כל המקצועות בענף הבנייה, אם זה נהג סמיטריילר, רתך, חופר תעלות ועוד. לא היו לו קיצורי דרך ובאמת למד הכל. והיום הוא מיישם את כל הכלים שהוא למד לאורך הדרך, וזה יפה לראות". 

הפרויקט האהוב עלי:
"רוב הבנייה שעושות הרשויות מקומיות קשורה למרחב הציבורי - גנים ובתי ספר, כבישים, פארקים וכו'. אני לא אדם חרדי, אבל כשהייתי מהנדס העיר החרדית אלעד, מאוד ריגש אותי לראות ב-1 לספטמבר את הילדים הקטנים משתמשים באותם גנים שנבנו על ידנו, ונמסרו לעמותות החרדיות שמפעילות אותם. החינוך במגזר החרדי הוא ערך עליון, וזה נגע לליבי להיות חלק מזה". 

הדבר שאני הכי אוהב לעשות מחוץ לשעות העבודה:
"לבלות עם המשפחה, לעשות ספורט, בעיקר ריצה וחדר כושר. קצת לקרוא ספרים, למרות שאין לי יותר מדי זמן לזה".

אם לא הייתי מנכ"ל חברת נדל"ן הייתי...
"התפקיד והמקצוע תפורים לי כמו כפפה ליד, אני מרגיש בהם ממש הגשמה. אין דבר יותר קסום ממה שאני עושה היום".

התחזית שלי לשנה הקרובה:
"הביקושים הם מאוד קשיחים, ולכן אני צופה שהמשק יתאושש והקטר הנד"לני ימשיך לשעוט קדימה. האוכלוסייה פה גדלה, יש יותר ילודה, אנשים מתגרשים לצערי ורוכשים עוד בתים, הקרקעות הן מוגבלות ואנשים רוצים לגור באזורי הביקוש. השוק יגדל לדעתי בצורה אקספוננציאלית ואני לא רואה סיבה שהמחירים ירדו. מאחר ותשומות הבנייה עולות, המיסוי עולה, הקרקעות מתייקרות, שכר העבודה מתייקר, לצערי. כדי לאזן את המציאות צריך להציף את השוק בדירות".