י.ח דמרי תבעה פיצויים נוספים על נזקי ההתנתקות – ונדחתה

חברת י.ח דמרי תבעה מיליוני שקלים פיצויים מהמדינה בגין נזקים שנגרמו לה, לטענתה, בשל הנסיגה מרצועת עזה במסגרת תוכנית ההתנתקות – נוסף על סכום שכבר קיבלה – אך נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי מרכז-לוד.

החברה, שפעלה עד שנת 2005 ברצועת עזה, בנתה בין היתר 100 בתי מגורים ביישוב ניסנית, ששכן ממש בקצה הצפוני של הרצועה, ועד למועד יישום תוכנית ההתנתקות מכרה 72 יחידות דיור. עם הודעת הממשלה על פינוי חבל עזה, נותרו 28 דירות שהליך מכירתן הופסק. 

בספטמבר 2007 החליטה הוועדה המיוחדת להעניק ל-י.ח דמרי פיצוי של 4.98 מיליון שקל. בהמשך ניאותה להוסיף לסכום עוד 300,000 שקל, ומאוחר יותר אף הוסיפה לסכום זה 1.684 מיליון שקל. בסופו של דבר, קיבלה י.ח דמרי 6,981,947 שקל

בספטמבר 2007 החליטה הוועדה המיוחדת שמונתה לדון בפיצויים סביב תוכנית ההתנתקות, במסגרת חוק יישום ההתנתקות, להעניק ל-י.ח דמרי פיצוי של 4.98 מיליון שקל בגין 28 יחידות הדיור בניסנית - סכום שהתבסס על עלות יחידות הדיור כפי שנרשם בדו"חות הכספיים של התובעת, לפי אישור משרד רואה החשבון שלה. בהמשך ניאותה הוועדה המיוחדת להוסיף לסכום עוד 300,000 שקל, לאחר שמיעת שני מומחים, ומאוחר יותר אף הוסיפה לסכום זה 1.684 מיליון שקל. כך, בסופו של דבר, קיבלה י.ח דמרי סכום כולל של 6,981,947 שקל.

"פגיעה בלתי מידתית בזכות הקניין"

התובעת גרסה כי סכום זה מהווה פיצוי חלקי עבור נזקיה, ולכן פנתה בתביעה אל בית המשפט המחוזי במחוז מרכז-לוד. לדבריה, תחשיב יתרת הפיצוי על פי סכום הפיצוי המינימלי שניתן לדירות מגורים, מסתכם בסך של 15,808,950 שקל. מסכום זה יש להפחית את הפיצוי שהוענק לתובעת בסך של 4,980,000 שקל, ומתקבל סך של 10,828,950 שקל נכון למועד הקובע. הסכום צמוד למדד המחירים לצרכן ונושא ריבית עד ליום הגשת התביעה, ועומד על סך של 16,930,000 שקל.

לחילופין, הציעה התובעת לפצותה בגין 28 הבתים שלא נמכרו בהתאם לשווי המשוערך של פדיון מכירת אותם בתים. שווי פדיון 28 הבתים שלא נמכרו הוא 13,314,00 שקל נכון למועד הקובע. מסכום זה יש להפחית את הפיצוי שהוענק לתובעת, ומתקבל סך של 8,334,000 שקל נכון למועד הקובע. הסכום צמוד למדד ונושא ריבית עד ליום הגשת התביעה, ועומד על סך של 13,029,000 שקל.

הנתבעת פעלה בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים כלפי התובעת, על ידי הולכתה שולל כי ברצונה לשווק מגרשים בחבל עזה ורצון לפתח את האזור. במעשיה ובמחדליה ביצעה עוולות נזיקיות שונות כלפי התובעת, לרבות רשלנות בהפעלת שיקול הדעת"

התובעת טענה בתביעתה כי היא זכאית לפיצויים "בגין פגיעה בלתי מידתית בזכות הקניין. במקרה דנן, מתקיימים ארבעת יסודות העוולה: קיומה של פגיעה ניכרת בזכות הקניין של הפרט; קיומו של נזק מהותי לנפגע; קשר סיבתי בין הפגיעה בזכות החוקתית לבין הנזק שנגרם; היעדר פיצוי סביר לנפגע מכוח עילה אחרת בדין, בגין הנזק שנגרם לו, אשר הופך את הפגיעה בזכותו החוקתית של הנפגע לבלתי מידתית, בשים לב לכך שהתובעת אינה תובעת פיצוי מלא בגין נזקיה.

הנתבעת (המדינה) הפרה את חוזי הפיתוח שנחתמו עימה. התובעת עמדה בכל התחייבויותיה על פי חוזי הפיתוח והשלימה את שלבי הביצוע על פי לוח זמנים שנקבע בחוזי הפיתוח ואף הקדימה אותו ועמדה בכל התנאים המקנים לה את הזכות לחוזה חכירה מהוון. הנתבעת פעלה בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים כלפי התובעת, על ידי הולכתה שולל כי ברצונה לשווק מגרשים בחבל עזה ורצון לפתח את האזור. במעשיה ובמחדליה ביצעה הנתבעת עוולות נזיקיות שונות כלפי התובעת, לרבות רשלנות בהפעלת שיקול הדעת, בהתאם לסמכות המוקנית לה בחקיקה".

המדינה טענה מנגד כי לתובעת כלל אין זכות במקרקעין. "בהתאם להגדרת 'זכות במקרקעין' בסעיף 62 לחוק, הזכאי לפיצוי הוא רק מי שהיה בעל זכות במקרקעין גופא ( חכירה , הרשאה או שכירות) ולא בעליה של זכות מעין קניינית. אמנם לתובעת הייתה הרשאה לפעול במקרקעין מכוח חוזי הפיתוח, אולם זו הוגבלה בזמן ומשפג תוקפה, לא ביקשה התובעת להאריך את המועד.

הנכסים המפונים נשוא התביעה הם נכסים שנמצאו באזור שהוחזק על ידי המדינה בדרך של תפיסה צבאית, וברור היה כי מעמדם הסופי עתיד להיקבע במסגרת הסדרים שונים. התובעת הייתה מודעת לקשיים, ולמרות זאת החליטה ליטול על עצמה את הסיכון, שאכן התממש"

בתקופה הרלוונטית לתביעה זכויות התובעת במקרקעין טרם התגבשו והתובעת חתמה על חוזה פיתוח שבו צוין מפורשות כי הנתבעת רשאית לחזור בה ממנו. התובעת ידעה כי הזכויות במקום אינן ברורות וכי ייתכן שמדינת ישראל תיסוג מהאזור נשוא התביעה. הנכסים המפונים נשוא התביעה הם נכסים שנמצאו באזור שהוחזק על ידי המדינה בדרך של תפיסה צבאית, או 'תפיסה לוחמתית', וברור היה כי מעמדם הסופי עתיד להיקבע במסגרת הסדרים שונים. תפיסה לוחמתית היא זמנית ומוגבלת בזמן. התובעת הייתה מודעת לקשיים האובייקטיביים המצויים בהשקעה באזור, ולמרות זאת החליטה ליטול על עצמה את הסיכון, שאכן התממש".

"המנגנון לא כשל בנסיבות העניין"

השופט יעקב שינמן, סגן נשיאת בית המשפט, קבע כך, לאחר שמיעת הצדדים: "הגעתי לכלל מסקנה שבמקרה דנן התובעת לא הצביעה על עילות תביעה מהדין הכללי המזכות אותה בפיצוי נוסף על זה שקיבלה עד כה מכוח החוק, וזאת, בין היתר, בשים לב במיוחד לגובה הנזק הישיר שנגרם לתובעת, כפי שהוכח בדיון שלפניי, בהשוואה לסכום הפיצוי הכולל אשר שולם לתובעת עד כה מכוח חוק ההתנתקות". 

הגם שהתובעת טוענת כי המנגנון החוקי כשל בעניינה, וכתוצאה מכך הפיצוי הכולל שהוענק לה מהווה רק 40% מנזקיה הישירים, אזי גם אם טענתה זו הייתה מתבררת כנכונה (ולא היא), בפסיקה נדחתה הטענה לפיה יש להעניק למפונים פיצוי מדויק על מלוא נזקם"

מכאן עבר השופט לדון ולהעמיק במנגנון הפיצוי עצמו: "המנגנון לא כשל בנסיבות העניין של התובעת, והמקרה דנן אינו המקרה החריג המצדיק מתן פיצוי לתובעת מעבר לזה שהוענק לה עד כה בהליכים לפי חוק ההתנתקות. הגם שהתובעת טוענת כי המנגנון החוקי כשל בעניינה, וכתוצאה מכך הפיצוי הכולל שהוענק לה מהווה רק 40% מנזקיה הישירים, אזי גם אם טענתה זו הייתה מתבררת כנכונה (ולא היא), בפסיקה נדחתה הטענה לפיה יש להעניק למפונים פיצוי מדויק על מלוא נזקם, בדרך של העמדתם בדיוק באותו מצב כלכלי שבו היו עומדים אלמלא הפינוי.

קיים בחוק הסדר מיוחד של מתן פיצוי על ידי הוועדה המיוחדת, באותם מקרים חריגים שאינם עונים על תנאי הזכאות שנקבעו בחוק, והתובעת מיצתה זכותה זו (כשבחרה לעשות כן) ואף זכתה בעקבות כך לפיצוי נוסף נכבד (יחסית) על זה שניתן לה על ידי ועדת הזכאות. סכום הפיצוי שהוענק לה עד כה מפצה על סך הנזק שנגרם לה, כפי שהוכח בפניי. לפיכך, יש לדחות את טענת התובעת כי קיים פער בשיעור בלתי סביר בין הפיצוי שהוענק לה על ידי הוועדה המיוחדת לבין הנזק שנגרם לה".

בהתאם לכל אלו קבע השופט שינמן כי התביעה נדחית. על אף שדחה את התביעה, החליט השופט שלא לחייב את י.ח דמרי בהוצאות המשפט של נציגי המדינה: "בנסיבותיו המיוחדות של תיק זה לא מצאתי להשית הוצאות על התובעת, ואני קובע כי כל צד יישא בהוצאותיו".

לעיון בפסק הדין במלואו לחצו כאן