שיכון ובינוי נדל"ן מקיזה דם במאבק על "מתחם טיילור" בי-ם: המחוזי והעליון עוצרים (שוב) את הפינוי

מה יהיה על מאמציה של חברת שיכון ובינוי נדל"ן לפינוי "מתחם טיילור" שבשכונת קריית יובל בירושלים? נראה כי בינתיים, בארבע השנים האחרונות לפחות, החברה מקיזה דם בבתי המשפט בניסיון להתחיל מעשית בפינוי – אך נתקלת שוב ושוב במכשולים שמעכבים את תוכניותיה. הפעם גם בית המשפט המחוזי וגם בית המשפט העליון "תורמים" לעיכובים הללו.

נתחיל מההתחלה: משנות ה-60 של המאה הקודמת פועל בקריית יובל "מתחם טיילור" – מרכז קהילתי אשר משמש את תושבי השכונה. בשנים האחרונות הוא מופעל על ידי המנהל הקהילתי יובלים , עמותה המנוהלת על ידי עיריית ירושלים ותושבי השכונה.

בינתיים, עד לפינוי עצמו, הוסדרה מערכת יחסים בין שיכון ובינוי לבין המנהל הקהילתי באשר להפעלת המקום ופינויו, כשתגיע השעה – במסגרת הסכם שנחתם כבר ב-2006. ההסכם חודש והוארך כמה פעמים, אך בשלב מסוים התגלע סכסוך בין הצדדים

בשלב מסוים רכשה את הקרקע חברת שיכון ובינוי נדל"ן, במטרה להקים במקום – תחת המרכז הקהילתי, שייהרס – פרויקט נדל"ן למגורים ובו 640 יחידות דיור חדשות. בינתיים, עד לפינוי עצמו, הוסדרה מערכת יחסים בין שיכון ובינוי לבין המנהל הקהילתי באשר להפעלת המקום ופינויו, כשתגיע השעה – במסגרת הסכם שנחתם כבר ב-2006. ההסכם חודש והוארך כמה פעמים, אך בשלב מסוים התגלע סכסוך בין הצדדים.

שיכון ובינוי הגישה בשנת 2016 שתי תביעות לבית משפט השלום בירושלים, הן לסילוק ידו של המנהל הקהילתי מהמקום והן לפיצוי כספי בגין אי-תשלום דמי שימוש, לטענת החברה. בסופו של דבר הסתיים העניין בהסכם פשרה בין הצדדים, אשר קיבל תוקף של פסק דין, כל שההסכם הוארך עד למאי השנה. החברה טענה כי ניתנה לה במסגרת ההסדר זכות להודיע על הפסקת ההסכם "בכל רגע נתון", וכי אם תעשה כן יהא על המנהל הקהילתי לפנות את המתחם "מכל אדם וחפץ בתוך 90 יום". היא אכן הודיעה על כך בסוף נובמבר 2019, אך המנהל סירב להתפנות.

המנהל הקהילתי טען כי הפסיקה לא תואמת את הסכם הפשרה בין הצדדים, וכי לא ניתן לפנותו מהמתחם ללא עילת פינוי. לצד בקשת רשות הערעור, הוגשה גם בקשה למתן סעד זמני, ובה נתבקש כי פינויו של המנהל הקהילתי מהמתחם יעוכב עד תום הדיון בהליך

שיכון ובינוי נדל"ן פנתה שוב לבית משפט השלום, וזה פסק על פינוי. הפסיקה הובילה את המנהל הקהילתי להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים, בקשה שהוגשה בפברואר האחרון. הוא טען כי הפסיקה לא תואמת את הסכם הפשרה בין הצדדים, וכי לא ניתן לפנותו מהמתחם ללא עילת פינוי. לצד בקשת רשות הערעור, הוגשה גם בקשה למתן סעד זמני, ובה נתבקש כי פינויו של המנהל הקהילתי מהמתחם יעוכב עד תום הדיון בהליך. 

באותו יום הגישו גם נכדיהם של התורמים להקמת "מתחם טיילור" - אייזיק ורוז טיילור ז"ל, שעל שמם קרוי המקום – ותושבי השכונה, תביעה משלהם, שבה ביקשו בין היתר כי המתחם יוכרז כהקדש ציבורי לטובת תושבי השכונה. התובעים אף הגישו בקשה למתן סעדים זמניים שלפיהם ייאסר על שיכון ובינוי לבצע פעולות בנוגע למתחם טיילור ולפעילות המתקיימת בו, וייאסר עליה לפעול לסילוק ידו של המנהל הקהילתי עד להכרעה בתביעה שהוגשה.

"בשני ההליכים נוטה הכף באופן מובהק לטובת המשיבים והמנהל הקהילתי"

שתי הבקשות נידונו במאוחד, ועל אף שהשופט אביגדור דורות קבע כי סיכויי התביעה של הנכדים ותושבי השכונה אינם גבוהים – הוא קיבל את הסעדים שהתבקשו בשתי הפניות, ואף קבע כי באשר לבקשת המנהל הקהילתי "סיכויי הערעור נחזים להיות טובים". באשר לקבלת הסעדים הזמניים, אשר קובעים בין היתר כי יש לעצור את עבודות הפינוי, כאמור, ציין השופט כי "בשני ההליכים נוטה הכף באופן מובהק לטובת המשיבים והמנהל הקהילתי. נמצא כי ייגרם להם נזק ממשי וברור, שלא ניתן יהיה לרפאו בכסף בלבד".

לעיון בפסק הדין של בית המשפט המחוזי לחצו כאן

על כך הגישה שיכון ובינוי נדל"ן בקשת רשות ערעור, על החלטת המחוזי. היא טענה בבקשה זו כי "תביעת המשיבים איננה אלא תביעת סרק, שכל תכליתה עיכוב פינוי המנהל הקהילתי; טענתם להיווצרות הקדש – מופרכת, וראיות של ממש לתמיכה בה – אין. לא בכדִי קבע אפוא בית המשפט המחוזי כי סיכויי תביעת המשיבים נמוכים עד מאוד, ומכאן שאפילו נניח כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים – הרי שלא היה מקום ליתן סעד זמני. לא זו אף זו, מאזן הנוחות אף נוטה לטובת החברה: ראשית, משום שלא היה מקום להתחשב כלל בנזק שייגרם לכאורה למנהל הקהילתי, אשר פעל ביודעין בניגוד לפסק הדין שניתן על בסיס הפשרה, ואשר מכוח הסכמי בר הרשות שעליהם חתם הריהו מושתק עתה מלטעון נגד זכות הבעלות של שיכון ובינוי.

גם אם הליכי התכנון נמצאים בחיתוליהם, הרי שעדיין יש להתחשב בזכויותיה של שיכון ובינוי במקרקעין, שנפגעו וממשיכות להיפגע כל עוד ממשיכים להתנהל ההליכים המשפטיים, וכל עוד ממשיך המנהל הקהילתי בפעילותו במקום. כמו כן, לא ניתן להתעלם מהשיהוי הכבד שבו הוגשה תביעת המשיבים"

שנית, משום שגם אם הליכי התכנון נמצאים בחיתוליהם, הרי שעדיין יש להתחשב בזכויותיה של שיכון ובינוי במקרקעין, שנפגעו וממשיכות להיפגע כל עוד ממשיכים להתנהל ההליכים המשפטיים, וכל עוד ממשיך המנהל הקהילתי בפעילותו במקום. כמו כן, לא ניתן להתעלם מהשיהוי הכבד שבו הוגשה תביעת המשיבים, אשר נודע להם על הכוונה לפנות את המנהל הקהילתי כמה חודשים עובר להגשתה".

"החלטת בית המשפט המחוזי עולה בקנה אחד עם הדין"

שופט בית המשפט העליון נעם סולברג דחה את בקשתה של שיכון ובינוי נדל"ן, וכתב כך: "בית המשפט המחוזי אומנם ציין כי סיכויי תביעת המשיבים אינם גבוהים, אף נמוכים, אך לצד זאת קבע כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת המשיבים והמנהל הקהילתי. אכן, במישור העקרוני, צודקת שיכון ובינוי: השאלה אם יש ליתן סעד זמני אם לאו נבחנת לפי מקבילית הכוחות שבין סיכויי ההליך למאזן הנוחות; כפועל יוצא, כאשר לכאורה אין סיכוי להליך – הרי שככלל אין מקום ליתן סעד זמני. 

ממילא כאשר נבחנת בקשה למתן סעד זמני, ככלל יש לתת משקל עודף לשיקולי מאזן הנוחות, על פני שיקולי סיכויי ההליך. הינה כי כן, החלטת בית המשפט המחוזי עולה בקנה אחד עם הדין; לא מצאתי, בנסיבות, כי יש טעם טוב להתערב בשיקול דעתו ובמסקנתו"

דא עקא, לא זו בלבד שבענייננו לא קבע בית המשפט המחוזי קביעה מעין זו, הרי שממילא כאשר נבחנת בקשה למתן סעד זמני, ככלל יש לתת משקל עודף לשיקולי מאזן הנוחות, על פני שיקולי סיכויי ההליך. הינה כי כן, החלטת בית המשפט המחוזי עולה בקנה אחד עם הדין; לא מצאתי, בנסיבות, כי יש טעם טוב להתערב בשיקול דעתו ובמסקנתו".

לעיון בהחלטת השופט סולברג לחצו כאן

בהתאם לכך הסוגיה חוזרת לפתחו של בית המשפט המחוזי, שגם מולו תידרש חברת שיכון ובינוי נדל"ן למאמצים מסוימים על מנת להוכיח את צדקתה, לכל הפחות אל מול ערעורו הצפוי של המנהל הקהילתי. בינתיים, העבודות לפינוי המתחם נעצרו, ולא בפעם הראשונה.