שוב נתפסנו עם המכנסיים למטה: כך נשים סוף למחדל המיגון

מזה כ-20 שנה פחות או יותר, מתמודד הציבור הישראלי עם אתגר ההתגוננות מפני רקטות. הבעיה שנתפסה בעשור הראשון של המילניום כאיום נקודתי או לכל היותר אזורי, כסכנה שבה מצויים בעיקר תושבי דרום או צפון הארץ, הלכה ותפחה לאורך השנים. מלבד הטווחים שהתארכו ומכסים כיום את הארץ כולה, גם היקפי הפעילות וכמויות התחמושת של ארגוני הטרור גדלו ללא שיעור.

על אף שבכל סבב לחימה, והיו לא מעט כאלה, צף ועולה מחדש הצורך במיגון הדירות ומוסדות הציבור ביישובי קו העימות ובכלל, הרי ששבועות ספורים לאחר תום הקרבות נראה כי הכל שכחו מכך, ועולם כמנהגו נוהג – עד הסבב הבא.

מלחמת חרבות ברזל אינה עוד אירוע, ולא רק בגלל הטבח המחריד שהתרחש ביומה הראשון ויירשם בדברי ימיה של המדינה לדיראון עולם. מדובר באירוע ייחודי בגלל פוטנציאל הסכנה הנשקפת לעורף. הצטרפותו האפשרית של ארגון חיזבאללה ללחימה עשויה להביא להיקפי שיגורים שלידם ייראו ימיה הראשונים של המלחמה כמשחק ילדים. הציבור מבין זאת היטב, ובימים האחרונים אנו עדים לדרישות הולכות וגוברות של ראשי ערים באזורי החיכוך לפינוי תושביהם, ולמעבר תושבים מכל חלקי הארץ המתגוררים בדירות ללא ממ"ד אל דירות קרובים וחברים אשר בהם יש כזה.

בימים האחרונים אנו עדים לדרישות הולכות וגוברות של ראשי ערים באזורי החיכוך לפינוי תושביהם, ולמעבר תושבים מכל חלקי הארץ המתגוררים בדירות ללא ממ"ד אל דירות קרובים וחברים אשר בהם יש כזה

אנו במרכז הנדל"ן מחזקים את ידיהם של כוחות הביטחון ומייחלים לשובם של חיילנו בשלום, לאחר שיסיימו את משימותיהם מול ארגוני המרצחים ברצועת עזה. אך הפעם, ביום שאחרי, אסור לנו בתכלית האיסור לשוב אל השאננות שמלווה את תחום המיגון ב-20 השנה האחרונות. לכן החל מהיום פותח מרכז הנדל"ן בסדרה של כתבות ואירועים אשר ילוו את הנעשה בתחום מזוויות שונות, יתריעו על הכשלים, יסייעו לציבור ברמה הבירוקרטית והצרכנית, וחשוב מכל - ישאירו את הנושא על סדר היום על מנת שבמלחמה הבאה, אם תבוא, לא ייתפס הציבור הישראלי פעם נוספת עם המכנסיים למטה.

לב המחדל – באזורי הפריפריה הקרובה

לבו של המחדל שהביאנו עד הלום, הוא היעדר כמעט מוחלט של התחדשות עירונית באזורים שבהם זו נחשבת "לא כלכלית", כלומר באזורי הפריפריה, שדווקא בהם רמת הסיכון להיפגע בשל ירי רקטות הנה גבוהה יותר.

פגיעת רקטה בבית באשקלון (פיקוד העורף)

אך עלינו לבצע הבחנה בין האזורים המרוחקים ביותר של המדינה, שם ייתכן שאין מנוס מרמה כזו או אחרת של סבסוד מטעם המדינה לצורך הוצאת פרויקטים לפועל, ובין אזורי הפריפריה הקרובה, המצויים על גבול הכלכליות, ואשר בהם נדרשת בעיקר מחשבה יצירתית. ערי עוטף עזה כולן: אשקלון נתיבות, אופקים ושדרות, משתייכות לאזור זה, ומצויות כיום בלב השיח הציבורי בכל הקשור להיעדר מיגון.

העובדה שעד היום לא בוצע באשקלון ולו פרויקט התחדשות עירונית אחד היא בלתי מובנת. בעיר שבנתה אלפים רבים של דירות בבניה חדשה ושנהנית מרמת ביקוש גבוהה, ניתן היה למנף את הביקושים הללו גם לשם הגדלת היקפי המיגון.

דמיינו למשל שבכל אחד ממכרזי רמ"י הרבים שפורסמו בעיר בעשור האחרון, היה היזם מחויב למגן מספר בניינים ותיקים כמטלה ציבורית. אותם דברים אמורים גם לגבי קרית גת, באר שבע, עפולה, הקריות, וכל עיר אחרת שאותה אנו מגדירים כשייכת לפריפריה הקרובה. מדובר רק בתוואי פעולה אחד מתוך רבים אפשריים אשר עשויים לכלול הגדלת זכויות בנייה, הקצאת קרקעות פנויות של רמ"י, ניוד זכויות בין אזורים שונים, ובמקרי קיצון של חוסר כדאיות גם סבסוד.

מצופה כי מיד עם החזרה לשגרה יישבו אנשי פיקוד העורף, משרד הבינוי והשיכון , הרשות להתחדשות עירונית , האוצר, ומרכז השלטון המקומי, על מנת לגבש תוכנית כוללת אשר תאפשר את מיגון כלל יחידות הדיור בישראל בתוך תקופה של חמש עד שבע שנים. כל מה שנדרש הוא רצון, יצירתיות ונחישות, הן ברמת הלאומית והן ברמה המקומית.