הרחיב את דירתו באמצעות סיפוח התוספות שבנו השכנים, וסרב לדרישתם לשלם. כך הכריע בית המשפט

במסגרת העבודות להגדלת שטח דירתם, הניחו בעלי דירה בקומה הראשונה תשתית בקומת הקרקע של הבניין, כולל קירות מעטפת וממ"ד. כעבור מספר שנים, בעל הדירה בקומת הקרקע הרחיב אותה תוך סיפוח תוספת הבנייה שנבנתה ע"י השכנים, וסרב לדרישתם לתשלום. כך הכריע ביהמ"ש

שיתוף הכתבה
עו"ד רעות מלאכי (סם יצחקוב) עו"ד רעות מלאכי (סם יצחקוב)

דיני עשיית עושר ולא במשפט חלים במקרים שבהם מוגשת תביעה שלא בכפוף למסגרת משפטית רלוונטית מתוך תחומי המשפט האזרחי. עיקר הדין עוסק בעיקרון שבו צד אחד מתעשר על חשבון הצד האחר, שלא על פי זכות שבדין. סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט מציין שלושה יסודות מצטברים להתקיימותה של עילת תביעה מכוח החוק.

היסוד הראשון, בעיקרו יסוד עובדתי, עוסק בהתעשרות. בית המשפט בוחן האם הזוכה קיבל טובת הנאה שנוצרה לו על ידי המזכה, והאם קיימת אפשרות עתידית להתעשרות כתוצאה מקבלת טובת הנאה זו. היסוד השני, עניינו בבחינת הקשר הסיבתי - האם ההתעשרות באה לזוכה מהמזכה או מאדם אחר. ולבסוף, היסוד השלישי, עוסק בבחינה האם ההתעשרות נעשתה שלא על פי זכות שבדין. ככל שיסודות אלו מתקיימים, על הזוכה להשיב את טובת ההנאה למזכה או לחלופין את שווייה של טובת ההנאה שקיבל.

הקושי חבוי בהתקיימותו של היסוד השלישי. שכן בית המשפט נדרש לבחון אם ההתעשרות הינה בלתי צודקת. ואם כך הדבר, אין לראותה כהתעשרות על פי זכות שבדין. מסיבה זו, ובהתאם לפסיקה המתפתחת בנושא, נקבע כי על הטוען להתעשרותו של אחר להצביע על קיומו של יסוד נוסף אשר יהפוך את ההתעשרות על חשבון האחר ללא צודקת. לאורך השנים התפתחו בפסיקה עמדות שונות בדבר תוכנו של אותו יסוד נוסף, כגון חוסר תום לב, התנהגות פסולה הפוגעת בחוש ההגינות והצדק וכד'. 

במאמר זה, נסקור את פסק דינו של בית משפט השלום אשר נדרש לקבוע באילו מקרים שימוש בתוספת בנייה שסופחה לשטח דירתו של דייר אחר תיחשב להתעשרות שמחויבת בהשבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. 

נסיבות המקרה

ענייננו בבעלי זכויות בבית משותף, בניין מגורים שבו ארבע קומות (שלוש קומות הבנויות מעל קומת הקרקע). התובעים הם בעלי זכויות בדירה בקומה הראשונה, והנתבע הוא בעל הזכויות בקומת הקרקע. לימים, התובעים הוציאו היתר בנייה להגדלת שטח דירתם ולהוספת שני חדרים, ממ"ד וחדרי שירות. במסגרת הרחבת הדירה ובהתאם להיתר הבנייה שניתן לתובעים, האחרונים נדרשו לבצע הנחת תשתית בקומת הקרקע, הכוללת קירות מעטפת וממ"ד. כעבור מספר שנים, הנתבע ביצע בנייה בדירתו, ובמסגרתה סיפח את תוספת הבנייה בקומת הקרקע שנבנתה על ידי התובעים.

סלע המחלוקת נעוץ בשימוש הנתבע בתוספת הבנייה לצרכיו האישיים, ובהתקיימותם של היסודות המצטברים לביסוס עילת תביעה מכוח החוק.

התובעים טענו כי הנתבע ביצע בנייה בדירתו, וזאת לשימושו האישי ולהרחבת דירתו. עוד הוסיפו כי הנתבע ידע, כבר במועד רכישת הדירה, כי יהא עליו לשלם לתובעים בשל סיפוח שטח תוספת הבנייה לדירה, וכעת הוא מתכחש לדרישתם. על כן, על הנתבע לפצותם בגין הסכום ששילמו על תוספת הבנייה.

הנתבע טען מנגד, כי קיימים מספר היבטים שבגינם יש לדחות את התביעה נגדו. טענתו העיקרית של הנתבע היא, כי אין מקום להטיל עליו חובת תשלום לאור כך שבבניית תוספת הבנייה התובעים פעלו לשם קידום אינטרס עצמי שלהם, בעצם הרחבת דירתם. בנוסף טען הנתבע כי תוספת הבנייה הייתה חלק בלתי נפרד מהממכר שאותו רכש, ולכן אינו חב לתובעים דבר.

ולבסוף טען כי עילת התביעה נולדה בעת הקמת תוספת הבנייה או לכל המאוחר בעת שהשלימו התובעים את בניית המעטפת של תוספת הבנייה. ועל כן על התביעה להידחות מחמת התיישנות. מלבד כל אלה ציין הנתבע מספר טענות נוספות, ביניהן: הסתמכות על מצב קיים, אומדן עלויות בנייה שגוי וקיזוז בדבר שימוש אישי של התובעים בחלק מתוספת הבנייה. 

החלטה

בית המשפט דחה את עמדת הנתבע, וקבע כי שלושת היסודות המצטברים המצויים בסעיף 1 לחוק מתקיימים, וכי דין התביעה להתקבל. בית המשפט קבע כי הונחה תשתית משפטית ועובדתית מספקת לחיוב הנתבע בתשלום בגין עשיית עושר ולא במשפט. בנימוקיו, ציין בית המשפט, כי אין מדובר במקרה שבו הנתבע נהנה מטובת ההנאה באקראי ובאופן אגבי. הנתבע סיפח לשטח דירתו, באופן אקטיבי, את תוספת הבנייה שנבנתה על ידי התובעים, ועשה בה שימוש לצורך הרחבת דירתו. ובכך, התעשר שלא כדין על חשבונם של התובעים. 

באשר לטענה כי התוספת הייתה חלק בלתי נפרד מהממכר, בית המשפט לא הסתפק בעדותו היחידה של הנתבע, אשר כשלעצמה אינה מקיימת את התשתית הראייתית הדרושה לביסוס טענה זו.

במסגרת הדרישה להצביע על "יסוד נוסף" אשר יהיה בו להפוך את ההתעשרות לבלתי צודקת - בית המשפט קבע כי בנסיבות העניין, יש בהתנהלות זו של הנתבע משום חוסר תום לב אשר יש בו לבסס את "היסוד הנוסף" הנדרש לצורך הקביעה כי הנתבע קיבל טובת הנאה שלא כדין, ובאופן הנוגד את חוש הצדק וההגינות.

לאור זאת, קיבל בית המשפט את התביעה, וקבע כי התובעים זכאים לקבל מהנתבע את שווייה של טובת ההנאה שניתנה לו. 

[ת"א (בת ים) 9262-01-21 רונן עזר נ' חנן מאיר (פורסם בנבו, 14.3.2024)].

הכותבת היא עו"ד במשרד גינדי כספי ושות', המתמחה בנדל"ן תכנון ובניה, בסיועו של ירין רביבו. 


כל יום בשעה 17:00- חמש הכתבות החשובות ביותר בתחום הנדל"ן מכל האתרים אצלכם בנייד!
לחצו כאן להצטרפות לתקציר המנהלים של מרכז הנדל"ן!

תגובות

הוספת תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.message }}
{{ comment.writer }}{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.writer }}{{ reply.date_parsed }}
הראה עוד
תגיות:בית משותףבית משפט השלוםמשפטוןהיתר בניהתוספת בניה
הכתבות הנצפות ביותר

 
מחפש...